"הארכיון" פיצח את הדרך שבה צריך להגיש ספרות עברית

"טראפיק איננה מילה גסה", מכריז הסופר משה סקאל, ונראה שהמילים המסוכנות שאותן בחר לזרוק בראיון מגובות, אחרי הכל, במידה רבה של צדק. מאז שהושק פרויקט "הארכיון" לפני כשבוע, צובאים הגולשים על כתובתו האינטרנטית בעשרות אלפים – לא בעקבות כותרת פתיינית או דוגמנית מעורטלת למחצה, אלא כדי להקשיב בחינם לשיריהן של לאה גולדברג, רחל בלובשטיין ואחרים, בקולם של קריינים בני זמננו – מקובי מידן, דרך רבקה מיכאלי ועד ערן צור. "היו חיבורים מתבקשים, כמו גיל חובב שקרא את סבו, אליעזר בן יהודה, או נתן סלור שקרא את סבו נתן אלתרמן", הוא מספר. "והיו גם בחירות אישיות שלי: כילד אהבתי את התסכיתים של רבקה מיכאלי, והיה ממש מתבקש להצמיד לירון לונדון את שירי ביאליק".

הארכיון הוא פרויקט שאפתני ללא מטרות רווח שערך סקאל בסיוע מרכז הספר והספריות ואולפני אייקאסט, ודרש כשלוש שנים של עבודה מאומצת. מרבית היצירות, מחמת התיישנות של 70 שנים ממות היוצר/ת, מותרות לשימוש מן הסוג הזה, ואילו במקרים אחדים – כמו בזה של ס' יזהר או דליה רביקוביץ' – ניתן אישור מיוחד לפרויקט להשתמש בהן. מתוך מודעות לכך שההקלטות יישמרו לדורות הבאים וישמשו בין היתר גם תלמידי בית ספר, התגייסו לטובת הפרויקט ועדה של אנשי ספרות וצוות מגיהים שלא פסח על הגייתה המדויקת של אף מילה. "החזירו אותי לאולפן מספר פעמים כדי לתקן דברים כמו וְ או וּ", מעידה אשת הספרות רנה ורבין, שבין היתר קריינה עבור הארכיון שירים של רחל ולאה גולדברג. "לכל קריין הצמידו אחראי הגייה, והיו מילים שגם אחראי ההגייה היה צריך לחקור. הייתה, למשל, את המילה דוּר בשיר של גולדברג, ומי יודע, אולי בדור הבא, במקום שנצטרך להגיד אחד לשני 'המבנה המעגלי הזה של הפרח' נוכל פשוט להגיד דוּר, וכולם יבינו".

משה סקאל (צילום: גרג בול)

"זה אחד מהערכים של הפרויקט", ממשיכה ורבין. "מלבד הברור מאליו, זה שהפרויקט חושף יצירות לאנשים שאולי אף פעם לא יפתחו ספר שירה, יש היום דור צעיר שקורא ספרים אבל לא יודע כיצד להגות את המילים שהוא קורא. פעם היו תסכיתי רדיו ברמה גבוהה, אבל היום אף אחד לא מדבר ככה. העברית הופכת מחולקת לעברית ספרותית ועברית מדוברת, כאשר המדוברת מונה במקרה הטוב ביותר 5,000 מילים".

בתצורת השמע של הקריאה, שאפשר ונידרש להתרגל אליה יותר ויותר ככל שעוברות השנים, נרקמת אינטימיות מסוג חדש עם היצירה, ראשית בין הקריין ליוצר, ובתיווכו בין הקוראים ליצירה. "זה מתבטא בהמון דברים", מסביר סקאל. "בדגש ששמים הקריינים על מילים מסוימות, באופן שבו הם מגישים את היצירה. יש משהו אינטימי מאוד בהקלטה, ובסשנים האלה הקריינים עוברים חוויה חזקה שממשיכה לקורא. אלה דברים שלא באים להחליף את הקריאה, אלא שזו דרך נוספת לחוות יצירה. זה דבר ידוע בדיגיטציה: מחקרים רבים מראים שספרים מוקלטים גורמים לאנשים להסתקרן, ולאו דווקא מחליפים את הקריאה הקלאסית. הפרויקט מהווה גם מחווה לקולות האהובים של הקריינים, וגם עוד דרך מיוחדת, אינטימית ומסעירה לחוות טקסטים, בנהיגה, כשהולכים ברחוב, ובכל מקום בעולם. זו גם ראייה לכך שלא חייבים להלחין שירה כדי להבין את המוזיקה שלה. בכל הטקסטים הללו כבר יש מוזיקה, ופשוט צריך להקשיב לה".

גם ערן צור, שכבר ציטט באחד משיריו את שלמה אבן גבירול ("יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני"), זכה להמשיך את הדיאלוג עם היוצר ולהקליט חלק משיריו במסגרת הפרויקט. "כבן של מורה לספרות, הספרייה של אבי הכילה חלק נכבד ממה שאני מקריין בפרויקט", הוא אומר. "ברנר, למשל, תמיד היה האגוז הקשה בספריה, והייתי צריך לעבור את הארבעים כדי להבין אותו. עכשיו אני חושב שזה קרה".

ערן צור (צילום: שרון דרהי)

"לקחת טקסט כתוב ולהגיש אותו, אם בהקראה ואם במוזיקה, זה כמו לתת לו כנפיים", ממשיך צור. "אנחנו חיים גם בעידן כזה, שקל יותר לאנשים לחבר יו.אס.בי באוטו ולהקשיב לשירה מאשר לשבת ולקרוא. היצירה אמנם לא משתנה, אבל מי שמגיש את הטקסט נותן לו באופן בלתי נמנע את הפנים שלו. בכלל, עם השנים אני מוצא את עצמי מקשיב יותר ויותר ליצירות ברשת. לאחרונה הקשבתי ל'סיפורה של O' בצרפתית וקראתי אותו בעברית. כשאתה קורא ומקשיב, אפילו לא בעת ובעונה אחת, אתה זוכה בהבנה עמוקה הרבה יותר של הטקסט. הקריאה הופכת איטית יותר, יסודית, מתמקדת בפרטים".

מדד הפופולריות, קורט הרכילאות העסיסית שניתן לחלץ מנתוני הטראפיק, מוכיח כמה דומים אנו לקוראים העבריים שקדמו לנו. סקאל מעיד כי אלתרמן הינו היוצר הפופולרי ביותר באתר באופן ניכר, מיד אחריו לאה גולדברג, ובאופן מפתיע למדי מזדחל לחמישייה הפותחת גם אבן גבירול, מבלי שיזדקק להגשה המוזיקלית המעודנת של ברי סחרוף ורע מוכיח. המוזיקה, צודק סקאל, הייתה שם בפנים כבר כמה מאות שנים לפניה.