יהונתן בן ארוש הוא מולטי-אינסטרומנטליסט, מפיק מוזיקלי והבסיסט של ילד (עומר יפת), בניה שאנני ו"מקומבה". לאחרונה שחרר את אלבומו השני "תן", אסופת שירי פופ אינטימית וחשופה שהפיק בעצמו, המשלבת אופטימיות מתריסה וכנות רדיקלית. תפסנו אותו כדי לסחוט ממנו המלצות על החוף הסודי שלו ועל הפארק בו הוא מנקה את הראש. וגם: מה כל כך מרתיח אותו באוהדים שמגיעים לבלומפילד, ומי התל אביבית שהוא פשוט חייב להרים לה?
>>הים בפרישמן, הפארק המרגיע והרחוב שחזר לעצמו. העיר של רזי רום
>> סרטים בסנטר, חניונים (!) והתחברות לטבע. העיר של רוני מהדב-לוין
>>פיתה מהסרטים ורחוב שנותן פייט לאירופה. העיר של אורי אפרים

1. ג'וז ולוז

הג'וז הוא מקום העבודה שלי כבר שנה וחצי, והמקום הזה ממש הפך לבית לי ולחברים שלי. המקום הזה הוא בגדול תופעה ייחודית שההסבר היחידי שאני מוצא לה כרגע היא שמדובר ביצירת אמנות של שני אנשים (שי ונאור) שבוחרים ללכת אחרי הלב שלהם ונגד הרבה מוסכמות. מי שלא היה – חייב. זה באמת המקום הכי טוב בעיר.

2. חוף גבעת העלייה

אני גר ביפו כבר משהו כמו שלוש שנים, ואני אומר את זה בלב שלם: זה החוף הכי טוב שתהיו בו. תמיד כמות האנשים נעימה ולא צפוף. זה חוף קטן וחמוד שמשלב גם מעין מבני קשתות יפים שנותנים אווירה סופר מגניבה.

3. יפו

אני חושב שיש כל מיני מחשבות על יפו – חלקן טובות וחלקן פחות. אני גר פה כבר שלוש שנים ואני באמת חושב שזה מקום מדהים לגור בו. נכון, לפעמים רועש ולפעמים מתוח, אבל אנחנו גרים במדינה הזאת ביחד ואף אחד לא מתכוון לעזוב, אז עדיף שנלמד לחיות ביחד. חוץ מזה יש פה תרנגולים, אז זה לפעמים מרגיש כמו לגור באיזה שילוב מוזר של כפר ועיר.

4. פארק דוידוף

אני אוהב להתאמן. זה לא תמיד היה ככה, אבל מאז שהבנתי שזאת פעולה שמאוד מנקה לי את הראש ועושה סדר, אני אוהב אותה. בפארק דוידוף יש פינה קטנה במתחם נינג'ה שבה אני מתאמן ומנקה את הראש שלי. זה מקום נעים, ירוק ושקט רוב הזמן, ואני מאוד אוהב להגיע לשם, גם סתם בשביל לקרוא ספר לפעמים.

5. הרכבת הקלה

זה לא ממש מקום ספציפי ויש אנשים שאולי לא יסכימו איתי, אבל אני פשוט עברתי לעיר ברגע שהקו האדום התחיל לעבוד. אני גר בגדול בתוך תחנת הבעש"ט, אז אני משתמש ברכבת המון ותכלס – תגידו מה שתגידו, זה די מדהים. לחצות את שדרות ירושלים ברכבת וגם לרדת מתחת לאדמה אלה חוויות שנוגעות בי כל פעם מחדש.

בלומפילד זה לא הבית

בגדול איצטדיון בלומפילד זה המקום הפחות אהוב עליי בעיר, אבל אני אסביר: אין לי ממש בעיה עם המקום עצמו, יש לי בעיה עם התרבות שנוצרה כשיש שם משחקים. אני מבין את החשיבות של כדורגל, באמת, הייתי בתנועת נוער ובצבא אני יודע כמה זה כיף וחשוב להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אבל נוצרה תרבות די מגעילה של אוהדי כדורגל להגיע לאזור המגרש, להתקבץ ברחוב, לחסום אותו לתנועה ולהשאיר אותו מאוד מאוד מלוכלך. אני זוכר את עצמי חוזר הביתה אחרי משמרת בלילה אחרי משחק, ורואה עובדי עירייה פשוט מנקים אחרי האוהדים שמשאירים זבל בכמויות לא הגיוניות ברחוב. כדורגל זה מדהים, ספורט זה מדהים, אבל צריך גם להיזהר שלא מחרבים והורסים לאנשים אחרים בדרך.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעתי בפסטיבל ג'נסיס האחרון עם ילד (עומר יפת). משהו בחוויה הזאת של להיות בפסטיבל, לראות את כל האנשים ובעיקר בני הנוער רוקדים, שמחים, שרים את השירים ונהנים מהחיים – נתן לי המון תקווה שחסרה פה בארץ בשנים האחרונות (ובצדק).

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מאוד אוהב פודקאסטים, משהו במדיום הזה מרגיע אותי. יש כמה פודקאסטים ממש טובים בארץ, אחד מהם הוא של אסף ליברמן – "אחד ועוד אחד". אסף באופן כללי הוא בן אדם שנותן לי המון השראה בגישה שלו לגבי מוזיקה ואנשים. לשמוע אותו מדבר עם האמנים שאני הכי מעריך (כמו אביתר בנאי, תמיר מוסקט, שולי רנד, נגה ארז ועוד) נותן לי מלא כוח ורצון להמשיך קדימה ולהתעסק במה שאני מתעסק בו – לכתוב שירים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני אתחיל ואגיד שכל תרומה והתנדבות היא דבר מדהים וקדוש. אני ממש חושב שהיום, יותר מאי פעם, חייבים להתנדב עם בני נוער. אני הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד בתור חניך, מדריך וקומונר (ש"ש) ועבדתי הרבה עם בני נוער מכל מיני מעמדות וסיפורי חיים שונים. זאת הייתה חוויה מדהימה ומעצימה גם בשבילי וגם בשבילם. לצערי יש מגמה ממש קשה של אלימות בקרב בני נוער ונחצים קווים אדומים מאוד ברורים במוסר של החברה שלנו, וזה אומר המון על החינוך והערכים שלנו כחברה. אני לא מאשים את הנערים והילדים האלה, אנחנו חיים בתקופה מאוד אלימה וקוטבית, אלימות מילולית חריפה באינטרנט שבסוף מובילה לפגיעה פיזית במציאות. הכל מתחיל בחינוך וקביעת קווים אדומים שאותם לא חוצים.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
חייב לתת המון כבוד לעלמה גוב! אני מכיר את עלמה המון זמן, לא בקשר קרוב ממש, בעיקר דרך חברים משותפים. הייתי עד לדרך שלה וראיתי איך היא מתפתחת ומשנה את הנוף המוזיקלי, לאט לאט, צעד צעד, עם המון עבודה ברגליים ונחישות. אז זו חד משמעית השראה גדולה ומוזיקה מדהימה.

מה יהיה?
יהיה טוב! אני חושב שדווקא במציאות מאוד מורכבת וקוטבית, עם המון כוחות שליליים שמנסים לפגוע בנו, חייבים אמונה מאוד חזקה בזה שיהיה טוב. ברגע שאנחנו חושבים שיהיה טוב, אנחנו מתחילים לייצר טוב סביבנו ושם מתחיל תהליך של שינוי. השינוי צריך לבוא מלמטה, מהסביבה הקרובה שלנו – חברים, משפחה – והם אלה שיעשו טוב לסביבה הקרובה שלהם. ככה ניאבק שתמיד יהיה טוב.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• בלומפילד
• מוזיקה
• ❤ תרבות