רון מרקל הוא מנהל האגף לחינוך מוזיאלי בחטיבת החינוך של אנו – מוזיאון העם היהודי לתרבות ואמנות יהודית, המספר את סיפורו של העם היהודי – היי, זה אנחנו! – באמצעות תערוכות, הרצאות, סדרות ועוד. ב-15.9 יתקיים במוזיאון ערב סליחות מוזיקלי, יחד עם בית תפילה ישראלי, בשם "בסליחה ובחסד", בו ישלבו בין המסורת היהודית והיצירה העכשווית, בין הישן לחדש, בין היהודי והישראלי.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים.

>> שש וחצי דקות למים ופינה קבועה לכתוב. העיר של נגה גולדרינג
>> מלך הפלאפל הבלתי מעורער ומדינת גורדוניה. העיר של אבי מרזוק
>> עוגן מעל הסנטר, ושפיות מתחת לאדמה. העיר של אפרת שלום דנון

1. שכונת רמת ישראל-בצרון

בסך הכל אני נחשב אדם חברותי, אבל אפילו אני לא דמיינתי כמה קהילה וקשר עם אנשים מהסביבה השכונתית שלי יהיו דבר חשוב עבורי. כמו בהרבה סיפורים נדושים, נוהר אשתי ואני עברנו לוקיישנים אהובים ושונים במרכז העיר. כשכבר היינו בדרך להיות הורים, חצינו את הנחל, ועברנו למזרח תל אביב. השכונה הותיקה הזאת, מקום המדינה, הביאה בין השאר לעולם את סניף לחמנינה הראשון שקורץ לשדרות ההשכלה, את בית השידור הראשון, את הלוקיישן המופתי לתערוכת "צבע טרי", וגם מלא אנשים נהדרים.

בתקופה הסהרורית של הקורונה, הצלחנו לנשום הרבה בזכות המשפחות מסביבנו. בהמשך הבנתי שהמציאות שלנו מייצרת טרלול קבוע שמצריך קהילה להישען עליה, אבל שאצלנו בשכונה גם יש מקום לאינסוף יוזמות. כמה מהן היו גם שלי ושל שותפים: תהלוכה קהילתית לעולות ולעולים לכיתה א', ארוחות שישי משותפות בשדרות ההשכלה, שהתחילו ב׳עם כלביא׳ אבל נמשכות עד היום, ואפילו היו פה מסיבות שכונתיות אפלות ושוות במיוחד.

2. גוד בייגלס

בסוף שנות התשעים, נסעתי לשלושה חודשים לארה"ב כחלק ממשלחת הצופים למחנות הקיץ – נסיעה שבדיעבד שינתה את חיי. המפגש עם הקוטב השני של החיים היהודים, שהיו כל כך שונים ומגוונים ממה שהכרתי בתור נער חילוני ישראלי בראשון לציון, היה מטלטל ומדהים. עשור מאוחר, בשליחות נוספת של הסוכנות היהודית לקליפורניה, נפלתי בבייגל. וואי וואי, איזו נפילה. שנה ו-6 קילו אחרי, נפרדתי מקליפורניה אבל נשארתי עם האהבה למאפה עם החור.

והנה גם כאן בארץ היהודים, במפגש בין רחוב גאולה ורחוב אלנבי, יש מבנה יפיפה עם בייגלים יפים גם כן. הבייגליה הזאת נותנת את הכבוד (ומעלה לי זכרונות) עם סוגי בייגלים וממרחים שונים. כשאני אוכל שם את הבייגל הניו יורקי עם הסלמון והשמנת, אפשר להבין איך המעצמה האמריקאית מחזיקה מעמד כבר 250 שנה.
אלנבי 50, תל אביב

3. הפסיפסים של נחום גוטמן במגדל שלום

מאז ומעולם פסיפסים מקסימים אותי. אני בן אדם כל כך תזזיתי, שרק לדמיין את העבודה המדויקת, הסבלנית והאיטית עד שלמות הזאת מוציא אותי מדעתי. בקומת הכניסה של מגדל שלום, אני תמיד משתהה. בתור איש חינוך, אני יודע שההיסטוריה ועיצוב דמותה של תל אביב נוצר כאן כשעמדה פה "גימנסיה הרצליה". באולם הכניסה ניצבים פסיפסים נהדרים שמספרים את סיפורה של העיר בכמה מערכות. ככל שמשתהים בו יותר, מגלים יותר פרטים. אני ממליץ מאוד לעצור שם ולבהות, ואם אתם כבר שם – בקומה השנייה חבוי דגם מיניאטורי ומהמם של תל-אביב, וההתבוננות בו נותנת פרספקטיבה מיוחדת על העיר העברית הראשונה.
אחד העם 9, תל אביב

4. גורקה קיטשן

הרומן שלי עם תת היבשת ההודית הוא רומן ותיק שהתחיל בטיול ארוך אחרי צבא. אבל לפני 10 שנים, החלטנו נוהר ואני לטוס להרפתקה ולגור שנתיים בהודו יחד עם תינוקת בת שנה וכלבה קטנה. חוויה משנת חיים. יש משהו בהודו שמרגיש כאילו מישהו לקח את כפתור הווליום – ופשוט הגביר אותובהכל: כשזה מכוער – זה הכי מרופט ועלוב, אבל כשזה יפה – זה הכי צבעוני ומסחרר שיש; כשזה מסריח – זה הכי מצחין שיש, אבל כשזה טעים – או-הו, זה הכי מעיף שיש. גורקה קיטשן של נווה שאנן מזכירה לי דרך בלוטות הטעם כמה הודו היא מקום מגוון ומיוחד. לתת ביס בסמוסה פריכה ונהדרת, או להוסיף פאלק-פניר לאורז הלבן המהביל בדרום תל אביב הם הדרך שלי להחיות את המקום המיוחד שהודו הייתה ותמיד תהיה בשבילי.
ראש פינה 16, תל אביב

5. גלריית קודקס שַׁשּׁוּן | אנו – מוזיאון העם היהודי

יש רגעים שהסיפור האישי והסיפור הענק מתחברים יחדיו. זכיתי לעבוד באנו – מוזיאון העם היהודי (והמוזיאון היהודי הגדול בעולם), כמנהל האגף לחינוך מוזיאלי, ואני בעסק של לספר סיפורים ולרגש אנשים. יחד עם אנשי המוזיאון, צוות ההדרכה המשובח, הגלריות השונות ומאגרי המידע הוותיקים שלנו, אנחנו מנסים לספר למבקרים את סיפורו הייחודי והמתמשך של העם היהודי. לפני כמעט שלוש שנים, קיבלנו במוזיאון מתנה מרגשת וחד פעמית: "קודקס ששון" (Sassoon) – ספר התנ"ך העתיק והשלם ביותר בעולם, שנכתב במרחב הארץ הישראלי הקדום. הספר העתיק הזה הוא בן 1,100 שנה בקירוב, ונתרם למוזיאון ע"י נדבן יהודי בשם אלפרד מוזס, שרכש אותו בסכום עתק של 38 מיליון דולר. הספר נחת מניו יורק, והתקבל בישראל בחגיגיות רבה – שלושה ימים לפני השבת השחורה של 2023.

כשהתחילה המלחמה, גויסתי מיד כקצין הנדסה קרבית במילואים באחת מחטיבות השיריון של צאלים שתמרנה ונלחמה בעזה. כשחזרתי לעבודה מהסבב הראשון, אחרי יותר משלושה חודשים, לא הייתי מאופס. אבל כשראיתי את הספר ונזכרתי בכמה שנים וכמה תהפוכות הוא עבר, ובלי קשר לעומק החילוניות שלי – הרגשתי כאילו דמות עתיקה שאני סומך עליה יוצאת מהדפים שלו, מניחה עלי יד ואומרת לי: "יהיה בסדר. זה סיפור של מורדות ועליות. ויהיה בסדר".

מקום לא אהוב בעיר

אני צרכן כבד של תחבורה ציבורית – כל מה שאפשר להיות מנוי עליו בתחום התחבורה והוא שיתופי, אני בעניין. אפילו בתוך העיר אני נוסע ברכבת ישראל ומשלים את הנסיעה ברגל, בקורקינט או באוטובוס. בגלל זה היציאה מתחנת רכבת האוניברסיטה לכיוון הקמפוס מטריפה אותי. הנוסעים נשפכים לתוך הכביש, חוצים בסכנה וחוסמים בלא כוונה בגופם את האוטובוסים שרוצים לצאת לדרך. כל בוקר מחדש אני מתחרפן מזה – חייבים למצוא לזה פתרון.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ראיתי לפני כמה שבועות, כחלק מדוקאביב המצויין של הסינמטק, את הסרט ׳עין אחת פקוחה׳. מדובר על כרוניקות מצולמות של היוצר תם גיאת על איך נראתה המציאות של ההקפצה בשבעה באוקטובר, החזרה הקשה ממנה ועל איך הסבבים הנערמים מציבים אתגרים וקשיים אישים. כל הסרט חשבתי על כך שבאופן אישי פספסתי ולא ניהלתי יומן על התקופה הזאת. אני זוכר דברים בצלליות – והסרט האיר לי זרקור על תחושות שכבר שכחתי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האמת, שדווקא מחקר שנחשפתי אליו הצליח לתת לי כח ואורך רוח. זוג פרופסורים אמריקאים לפסיכולוגיה בשם פייביש ודיוק בדקו אצל בני נוער שעברו טראומה: מה מסיפורי החיים שלהם נותן להם כח וחוסן להתמודד? הם גילו שבני הנוער הביאו איתם 3 סוגים של סיפורי חיים: סיפור חיים עולה ("היה גרוע אבל הצלחנו למרות הכל"), סיפור חיים יורד ("בארץ ההיא היה לנו טוב ופה אנחנו רק שוקעים") וסיפור שלישי, לא אינטואיטיבי בעיניי, סיפור חיים של תנודתיות ("פעם למעלה ופעם למטה"). בצורה מובהקת, מי שמחזיק סיפור חיים של תנודתיות יודע להיות חסין יותר לטראומה – כשאתה למעלה אתה זוכר שאולי הנפילה תגיע, וכשאתה למטה, אתה יודע במאה אחוז שהעלייה בוא תבוא. עלי זה מאוד השפיע ונתן לי כוחות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושב שאנחנו צריכים להיות כל כך הרבה יותר עם העיניים שלנו והאזניים שלנו על מה קורה עם העם היהודי ברחבי העולם. לא להיות שיפוטיים אלא להכיר, לשמוע ולהתעניין. יש חוטים בלתי נראים שקושרים אותנו מפה עם ההיפסטרית מברלין, החרדי מדרום אפריקה והישראלי לשעבר שבניו ג'רזי, ואם נגלה אותם אני חושב שנרוויח מלא.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לדוד בלוך! אמנם הוא היה ראש העירייה פעם והוא כבר מת, אבל בית הספר של הילדים שלי קרוי על שמו ואני מחכה לתחילת שנת הלימודים. בשנת הלימודים הקרובה שלושתם יצעדו ביחד לאותו בית הספר, אז אני רוצה להרים לצוות החינוכי של בית הספר – ובעצם לכל הצוותים החינוכיים שבתל אביב שנותנים את הלב כדי שהילדים שלנו יהיו תל אביבים מקצוענים. וגם אנשי רוח וספר.

מה יהיה?
מה זאת אומרת – יהיה מעולה! נעול סגור חתום. יש לי תחושה טובה לגבי זה – פרטים נוספים בפרטי.

• העיר שלי
• מוזיאון אנו ANU
• מגדל שלום
• שכונת ביצרון