זהבי עצבני: זה שואו של אדם אחד, זה הדיל, ואתם תקבלו אותו

כבר יותר משנה שמדברים עליה, והיא סוף סוף עלה לאוויר: הסדרה הדוקומנטרית שליוותה את ערן זהבי במה שכנראה היו השנים האחרונות בקריירת הכדורגל שלו, עלתה ב-yes דוקו אחרי תקופה ארוכה של באזז סבבי המצלמות שמלוות את זהבי סביב הקאמבק שלו למכבי תל אביב והזכייה בשתי אליפויות. ארבעה פרקים יש בסדרה הזו, שבוימה על ידי טליה ענבר, שהקרדיטים הקודמים שלה מגיעים מלהיטי ריאליטי ריאליטי כמו "האח הגדול" ו"חתונה ממבט ראשון". זאת הסדרה הדוקומנטרית הגדולה הראשונה שהיא יוצרת. חתיכת דרך להתחיל. 

הסיפור של ערן זהבי בכדורגל הישראלי הוא סיפור גדול מהחיים: כזה שהכיל בתוכו מעבר דרמטי מהפועל למכבי ת"א, שערים בלתי נשכחים, פרישה וחזרה לנבחרת ישראל, הרפתקה סינית רוויית כסף, ובתוך כל זה דמות כריזמטית במיוחד. דווקא בתקופה שבה מעמד הכוכב בכדורגל הישראלי דעך (וגם בחברה הישראלית), זהבי זרח ככוכב אמיתי. כזה שיודע שהוא כוכב. לא מעט פעמים, גם כאן, דובר על היחס המתעתע של החברה הישראלית לכוכבים. אנחנו מאוד נמשכים אליהם באופן טבעי, אבל החברה הישראלית לא אוהבת את הכוכבים שלה נוצצים יותר מדי. יש בנו משהו שנרתע מאנשים עם אגו גדול, אפופי ביטחון עצמי, כאלה שמשוכנעים שהם הכי גדולים. בצביקה פיק זלזלנו, את נועה קירל גימדנו, על עומר אדם תמיד נסתכל בעין עקומה. וגם ערן זהבי, כפי שהוא אמר על עצמו, היה "הכי לא קונצנזוס".

 

החברה הישראלית מעדיפה את הכוכבים שלה, במונחי הבשר, "מדיום רייר". ההצלחה תמיד צריכה ליפול על הכוכבים שלנו בטעות, בפוקס, בעזרת הקב"ה או המזל (תלוי מאיזה תפוצה אתם), יום אחד נחתה עלינו הכוכבות משום מקום. בסך הכל התמזל מזלך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. לא סתם החברה הישראלית אוהבת ומתרפקת על אריק איינשטיין ז"ל – גדול הזמרים שלנו, אבל גם מישהו שברח מכוכבות ומאהבת הקהל כמו מאש. שכל מחמאה כלפיו תמיד התקבלה בהצטנעות, מי שכתב על המצבה שלו שהוא "מצמצם את עצמו לכדי נקודה אלמונית". משפט שקשה לדמיין את אלטון ג'ון או פרינס אומרים על עצמם.

>> הטלוויזיה זורחת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות שאפשר לראות עכשיו
>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שכבר ראינו בפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם

זהבי הפוך מכל האתוס הזה. הסיפור שלו, כמו שמתבטא בדוקו, הוא סיפור של אדם שידע שיצליח – והתמקד במטרה הזאת. בהצלחה האישית שלו, ברצון להיות מספר אחד. גם בתוך עולם הכדורגל, השאיפה הזאת להיות הגדול מכולם לא תמיד מתקבלת באהבה. הבחירה שלו ללכת לליגה הסינית ולהרוויח כסף (בחירה שתעמוד במוקד הפרק השלישי) התקבלה בבוז. היא הלכה בניגוד לאתוס הכדורגלני שבו צריך "ללכת עם הלב" או לפחות לנסות את אירופה, ולאו דווקא לבחור בשיקול הכלכלי. אבל זהבי, כאמור, הוא זן שונה בכדורגל שלנו. וזה מתבטא גם בסדרה.

"זהבי" הולכת במידה רבה בעקבות האבטיפוס של סדרת הדוקו הספורטיבית – "הריקוד האחרון". אין קריינות בסדרה (למעט שידורים של רגעי ספורט), יש אוסף של עדויות מצד כל הגורמים המעורבים (במקרה שלנו – מאלי גוטמן ואיתי שכטר, שהיו איתו בהפועל ת"א, ועד ג'ורדי קרויף שהביא אותו למכבי ת"א), קטעי ארכיון משולבים ובעיקר את הכוכב עצמו, על הספה, מדבר ישירות למצלמה. וזה אולי המוטיב מספר אחת של הדוקו-סלב המודרני – מושא הדוקו במרכז והוא זה ששולט ביצירה.

פעם, סדרה או סרט דוקומנטרי היו יצירה ברורה: העיתונאי או המתעד מגיעים כדי לצלם מהעיניים שלהם. "בית שאן סרט מלחמה", אם להישאר בעולם הדוקו הספורטיבי, הוא כזה – דורון צברי ורינו צרור נסעו לבית שאן וצילמו את מה שראו. היום, גם בהשפעת ההצלחה הפנומנלית של "הריקוד האחרון", זה לא אותו הדוקו ובחלק עצום מסדרות הדוקו מספר הסיפור הוא לא המתעד האובייקטיבי, אלא מושא הדוקו עצמו.זה לא נשאר רק בעולמות הספורט כמובן. גם הדוקו על מייגן מרקל והנסיך הארי היה הפקה שלהם עצמם וגם הסרט התיעודי על טיילור סוויפט. מה שמחמיא נכנס לעלילה – ומה שפחות בחוץ. זה הדיל שהם חותמים עם הגורם המשדר והמפיץ: אנחנו ניתן לכם גישה לחיינו ואתם תלכו במסלול שאנחנו טווים לכם. בסופו של דבר זו החלטה לגיטימית, אבל חשוב להבין שזה מה שאנחנו רואים.

לזהבי יש סיפור לספר – ואין מספר סיפורים טוב ממנו בספורט הישראלי. הדיבור שלו רהוט, הוא יודע בדיוק מה להגיד, וכל מי שעקב אחריו בעולם הכדורגל מכיר את היכולת המושלמת לייצר "סינק" – משפט שיזכרו לנצח או לפחות עד הסערה הבאה. בסופו של דבר, גם אם הוא לא חתום על היצירה, ברור שזהבי הוא הבוס שלה. כל מה שמופיע על המסך משרת את הנראטיב שלו – ואת זה הצופה צריך לקבל כעסקת חבילה.

מה שטוב ב"זהבי" הוא חוסר היומרה שלה. אין כאן ניסיון להגיד משהו גדול יותר על החברה הישראלית או על הכדורגל הישראלי – זה סיפור ספציפי, של אדם אחד וקריירת כדורגל (כמעט ואין חיים אישיים) גדולה מהחיים. במובן הזה, הוא מזכירה מאוד את "בקהאם" – היצירה שתיעדה את הקריירה של כוכב הכדורגל האנגלי (אולי מינוס הסצנות החמודות עם ויקטוריה/שי, שפתחו כל פרק). יש כאן סיפור מספיק גדול, ומחליטים להתמקד בו ופחות במסביב.זה יחליש אותה בקרב הקהל הרחב – אם אתם לא אוהבים כדורגל יהיה לכם קשה להסתדר עם הסדרה הזו. אבל עבור שוחרי כדורגל ואנשים שזהו כל עולמם, גם אם אין בה יותר מדי חדש, היא עובדת מצוין. היא דוקו כדורגל שיודע שהוא כזה, ומספר את הסיפור בצורה מעניינת ומרגשת.

ערן זהבי יודע בדיוק מה הוא עושה. בשבועות האחרונים, הוא שוב מכניס את כל קהילת הכדורגל לסחרור בשאלה הגדולה: מה יהיה הצעד הבא? ימשיך לשחק עוד עונה או שיפרוש? מכבי או בית"ר? ישראל או חו"ל? ובתוך כל זה, יוצאת הסדרה הזאת וממשיכה להאדיר אותו כספורטאי וכאדם. זהבי תמיד ידע לתת שואו כמו שצריך – בין אם ברגעים על המגרש ובין אם ברגעים צדדיים (זריקת סרט הקפטן בנבחרת, למשל). הסדרה הדוקומנטרית היא הרגע שבו השואו שלו הופך גם ליצירה טלוויזיונית. וכצפוי, כולנו יושבים לצפות בו.
>> "זהבי", עונה אחת 4 פרקים, עכשיו ב-yes דוקו