המדינה נחטפה. "זמן אמת" היא תוכנית שלא מפחדת לומר זאת

גם 586 ימים אחרי ה-7.10, מצבם של החטופים היה ונשאר פצע מדמם בלב החברה הישראלית. רוב החטופים אמנם כבר חזרו, רובם אפילו בחיים, אבל 58 מהם עדיין שם. כל מספר וכל שם כואב, בטח לאור הידיעה שמספר החיים ביניהם הולך ומתמעט. ולא משנה כמה ינסו לטשטש את זה, לזרוק ספינים ולזרות מלח בעיני הציבור, המצפון הלאומי לא מניח לרוב הישראלי הגדול לחיות עם הפצע הזה. הוא רק הולך ונעשה כואב יותר. ומה שעוד יותר כואב, זו הדרך שבה ממשלת ישראל מתמודדת עם הסוגיה. שזו, בעצם, הדרך שבה היא מתמודדת עם כל סוגיה – חוסר ענייניות מובהק, הכפפת הכל למען אינטרס פוליטי והתרחקות מובהקת מהדבר הנכון לעשותו. כולם יודעים מהו, מהי הסוגיה האקוטית ביותר, למי אין זמן לחכות. והממשלה, למרות רוב גדול בציבור שלכאורה שלח אותה, עושה את ההפך הגמור.

>> האם טל ברמן ינצח את החליפה שלו? זאת השאלה // ביקורת
>> בסוף סדרת הדוקו הזו תגידו לאחים ראובני תודה // ביקורתש

זו הכותרת המרכזית מתחקיר "זמן אמת" ששודר אתמול (רביעי) בכאן 11. "להכות במטה", הוא שם הסרט עליו חתום בר שם-אור (אחד מצמד מגישי תכנית התחקירים החדשים, יחד עם סולימן מסוודה) ותיעד את נבכי מטה משפחות החטופים – המטה שהוקם בעל כורחו אחרי האסון הגדול והשבת השחורה, במטרה פשוטה: לתקן את המעוות ולהחזיר את החטופים הביתה. בדרך, הוא נתקל בממשלה צינית שדבר לא קדוש בעיניה, אפילו לא משפחות מפוחדות וטרוטות עיניים שכבר שנה וחצי לא ידעו מנוחה. והציניות הברורה והשקופה הזאת יוצאת מהמסך – וחונקת אותך כצופה.

כי זו היתה הטקטיקה: היא היתה פשוטה מאוד, בהחלט לא מורכבת או גאונית מדי: לקחת את משפחות החטופים, שהם עם ישראל כולו (החוטפים הרי לא הבדילו בין דעות או מגזרים או אמונות), ולחצות אותו לשניים. שיטת "הפרד ומשול" הישנה והטובה – צבע את המשפחות האלה (והיועצים שלהם) כ"שמאלניות", שים מולן את המשפחות ה"ימניות" וישחקו הנערים לפנינו. רק שחס וחלילה הן לא תהיינה מאוחדות ויפעילו את הלחץ עלינו – השרים, הממשלה. בחוסר בושה מדהים, הממשלה שהפקירה את המשפחות אל היורה הרותחת הזאת – בחדלונה ובכשלונה – גם מעזה לסכסך ביניהן במטרה לנסות ולהרוויח שקט.

בעיה אחת הייתה לי עם התחקיר הזה: ההצגה של "פורום תקווה". כן, בהחלט ייתכן שהפורום הזה הוקם על ידי גורמי ימין פוליטי בעלי אינטרס; אבל בסופו של דבר הוא מכיל משפחות חטופים אחרות שחשבו אחרת, וזו זכותן המלאה, זכות שנקנתה בדם. הכאב שלהם הוא אמיתי, גם אם מדובר במיעוט זניח, ואל לנו לשפוט אותם או להטיל דופי בכאב שלהם (גם אם לא מסכימים. ואני לא מסכים). בעיניי זו היתה חולשה מסוימת של התחקיר – גם אם מטרת העל היתה נכונה.

מעבר לכך, בר שם-אור שוב מוכיח את עצמו כמי שיודע לספר סיפור ולהביא אותו בצורה כואבת וישירה למסך. יש לשם-אור, למסוודה ול"זמן אמת" את מה שתכנית תחקירים צריכה בעת הזו: המון אומץ, ובעיקר ראיית מציאות בהירה. בזמן שהאחות הגדולה, "עובדה", מתמקדת בסיפורי גבורה צה"ליים; ו"המקור" שכבר מנסה לשדר תחקיר על רמי דוידיאן, נגנזת בגלל לחצים מערכתיים, "זמן אמת" פתחה עונה חדשה עם מגישים חדשים ואנרגיה חדשה, בסדרת תחקירים שלא מפחדת לגעת בנושאים הכבדים והחשובים ביותר, ומוכיחה כמה חשוב שיהיה שידור ציבורי – בדיוק כדי שיוכל לשדר תחקירים כאלה ללא אותם לחצים ולהגיד את האמת, גם אם היא לא נוחה לעיכול.

"להכות במטה" הוא עוד דוגמא לדרך שבה הפוליטיקה הרעילה של ישראל 2025 משחיתה את הכל – אפילו את הקונצנזוס הלאומי החזק ביותר שהיה לנו. משפחות החטופים היו צריכות להיות קדושות. אלה משפחות שלא בחרו במעמד שלהן, לא רצו את הפרסום, לא רצו תהילה ולא רצו כבוד. הן בטח לא רצו להיות בעיצומו של ויכוח פוליטי. הן בסך הכל רצו את הבנים שלהם בבית. זו ההתחלה וזה הסוף של העניין. ואין בלתו. הדרך שבה גם הדבר הקדוש הזה הושחת – היא הדרך שבה החיים שלנו כישראלים נדפקו. בכל המובנים. על משקל הסלוגן "תסתכלו עליהם – ותראו אותנו".

לא קל לצפות בתחקיר "להכות במטה", אבל חשוב לראות אותו כי המטאפורה שהוא מציג עומדת מעל הכל. משפחות החטופים הם עם ישראל כולו – יש בהן את כל אחד מאיתנו והן היו יכולות להיות כל אחד מאיתנו. כשממשלת ישראל פוגעת בהם, מכפישה אותם ובוחשת בתוכם – היא בוחשת בנו. היא פוגעת באחדות שלנו למען האחדות שלה. היא פוגעת בנפש שלנו כדי להשקיט את הנפש שלה. היא משבשת את המצפון הלאומי, כדי שהמצפון האישי של השרים יוכל ללכת לישון בשקט. וזה מה שהיה כל כך מקומם בתחקיר הזה. וזאת הסיבה שטוב שהוא שודר. אמת מרה תמיד עדיפה על שקר מנחם. גם אם זה נגמר עם דמעות בעיניים.