בואו נדבר לרגע אחד על הדחקה. תופסים אותה כדבר שלילי, או כסוג של ניתוק, אבל יש משהו מאוד אנושי בהדחקה. החיים בישראל, בטח בשנים האחרונות, הפכו להיות מאוד קשים ונראים כמו ערימה של ירידה למקלטים, מילואים בכמויות אסטרונומיות, תחושת כאוס, מחירים בשמיים ובסוף כל אלה גם יריקה קולקטיבית בפרצוף ממי שאמורים להנהיג אותנו. בתוך המציאות הזאת שנכפתה עלינו, יש פיתוי מאוד גדול לברוח, ללכת למקומות ולאנשים שעושים לנו טוב ומאפשרים לנו לשרוד את הקיום הפסיכי הזה, ולהתעלם כמיטב יכולתנו מכל השאר.

>> הדבר הכי נורא בסבב הנוסף מול איראן הוא איך שהתרגלנו לטירוף
>> "אתי": מסך הטלוויזיה פשוט קטן מדי ליצירת המופת של חגי לוי

אבל לצד הרצון הזה יש גם את התפקיד של התקשורת (ובעיקר העיתונות) בחיים שלנו. עם כל הכבוד לרצון שלנו לברוח ולשכוח, בסופו של דבר הסיבה לקיומה של עיתונת היא הרצון לשקף את האמת ולהביא את העובדות – כולל את אלה שלא נוח לנו לשמוע ולראות, כולל כל מה שאנחנו מנסים להסתיר ולהכחיש בכל כוחנו. ובאופן סמלי במיוחד, יום לפני שהמסך של כאן 11 יישטף בסמל ההדחקה המושלם – המונדיאל – מגיע ההפך הגמור מהאסקפיזם: פרק סיום העונה המצוינת של "זמן אמת", תוכנית התחקירים של התאגיד, שעסק בקשר בין חיילי ההגמ"ר (הגנה מרחבית) לאלימות המתנחלים ביהודה ושומרון.

העונה הנוכחית של "זמן אמת" שונה מאוד מקודמותיה: ראשית, היא קצרה יותר – בסך הכל שישה פרקים (עונות קודמות הגיעו ל-24 פרקים, ובאחרונה היו 12); אבל חשוב מכך, וכבר דיברנו על זה בטורים קודמים, היא הרבה יותר אדג'ית כשדמות המפתח בסיפור היא חן ליברמן. היא הגיעה ל"זמן אמת" אחרי תקופה ב"עובדה" (כולל כמה תחקירים מאוד חשובים) ונבחרה להיות המגישה החדשה לצידה של רוני זינגר. הכתבה ששודרה אמש, שהיא חתומה עליה (יחד עם הבמאי נדב בן צור), היא בדיוק השפיץ הזה שלה.

כי אחרי הפרקים על בג"ץ וה-7.10, ואחרי הפרק בשבוע שעבר על הניסיונות להכשיל ולעצור את משפט נתניהו – הפרק הזה היה עליית מדרגה. הוא כלל בחירה בנושא שמאוד לא פופולרי לעסוק בו: שטח ההפקר שמתנהל בגדה המערבית, שבו האלימות של יהודים כלפי פלסטינים הולכת וגוברת כולל פגיעה בחפים מפשע ממש. חלק מהאלימות הזו נכלל בתוך הקונצנזוס כ"לא בסדר". אפילו כוחות מהימין שמרכיב את הממשלה גינו חלק מהפעילות של כנופיות הגבעות. אבל האמת של הפרק הזה (שהשתמש במשחק המילים "קו הגמ"ר") מטרידה הרבה יותר.

התחקיר עסק, כאמור, באותה הגנה מרחבית – הרצון של צה"ל, אחרי 7.10, להגביר את השמירה על היישובים ביהודה ושומרון באמצעות גיוס מהיר של כוחות חצי צבאיים; כאלה שלובשים מדים ומחזיקים בנשק, אבל לא ממש עברו הכשרה צבאית וגם לא ברור ממי הם מקבלים את ההוראות. אותם אנשים שנזרקו מהר מהר לקו האש לאחר האסון הגדול ביותר שקרה לנו, מגיעים לשם לא ממש מגובשים על ידי הצבא – אבל כן טעונים באידיאולוגיה שלהם, שמסתכמת פעמים רבות בניסיון אקטיבי לגרש פלסטינים מהבתים שלהם ולכבוש עוד שטחים.

ליברמן עובדת נהדר בפרק הזה, לא רק באמצעות חשיפת הפרטים והעבודה העיתונאית, אלא גם בראיונות שלה עם המעורבים. היא מסוגלת לדבר גם עם הקורבנות הפלסטינים (כולל ראיון שובר לב עם מועתסם עודה, אבא של אמיר שנרצח על ידי טרוריסטים יהודים), אבל גם עם אדר ורבקה לפאיר, שגרים בעמק שילה ולא מפחדים להצהיר מול המצלמות שהמטרה המוצהרת שלהם היא עוד – לנגוס עוד בכפרים הפלסטינים, להרחיק אותם עוד יותר ויותר, להשתלט על עוד שטח.

מה שהפרק מצליח להמחיש מצוין זה כמה הגישה הזאת אינה נחלתם של שני מתנחלים מטורללים שרצים על הגבעות; זו מדיניות כמעט מוצהרת של ממשלת ישראל ושל הצבא – שרבים מחייליו פועלים כדי ליישם בשטח. המתנחלים, חמושים בנשק שנתן להם צה"ל, מתפרעים, והמפקדים במקרה הטוב נוזפים, במקרה הפחות טוב מעלימים עין ובמקרה הגרוע ממש מאבטחים אותם תוך כדי. גג מגנים את זה כלפי חוץ בתקשורת. ואותם פורעים מטילי טרור לא פוגעים רק בפלסטינים, אלא גם ביהודים שמעזים לא ליישר איתם קו ולהישאר אנושיים בתוך מציאות בלתי אנושית.

כמו בתחקירים רבים של "זמן אמת" השנה, יש סאבטקסט ברור לפרק הזה שלא נאמר מפורשות, אבל זועק מכל שנייה על המסך. כמו ששאל פעם רביד פלוטניק, "מה נשאר אחרי הכעס?"; כולנו עדיין עמוסים מהטראומה של 7.10, של האסון הנורא שחווינו, של האלימות המזעזעת, של האונס והטבח על ידי מחבלי חמאס המתועבים. אנחנו רואים אותן כל פעם כשאנחנו עוצמים עיניים.האנרגיות האלה בוערות בתוכנו, גם יותר משלוש שנים אחרי – אבל מה עושים איתן? המסר המובלע (ולעתים המפורש* של המתנחלים שמצדיקים את ההתנהגות האלימה הזאת הוא "עין תחת עין". ליישר קו עם האויב. לעשות את מה שהוא עושה. לתקוף באכזריות. "להפגין נוכחות". "לייצר הרתעה". ואולי, אפילו, לגרש את הפלסטינים מסביב כליל.

המסר הכולל של העונה הזאת – ועל אחת כמה וכמה בפרק האחרון – היא שאם ניישר קו עם הברוטאליות והזוועתיות של האויב, מעבר לבעיה המוסרית, אנחנו פשוט נפסיד. שהדרך להתקיים באיזור הזה היא שמדינת ישראל תהיה כמה שיותר חזקה – וזה עובר דרך בריתות בינלאומיות, דרך עוצמה כלכלית, דרך שיתוף הפעולה עם העולם ועם השכנים שלנו, וכן, גם דרך הדבר הזה שפעם קראנו לו "מוסר יהודי". הכוח שלנו נבע מכך שאנחנו דמוקרטיה שמנסה, גם בתנאים מאוד קשים, להישאר אנושית ומוסרית.

הדיאלוג שחתם את הפרק, ולמעשה גם את העונה, המחיש את המתח הזה. זו היתה השיחה בחצר הבית בעמק שילה בין רבקה לפאיר לחן ליברמן. לפאיר, כשתינוק על הידיים שלה, מתארת את הנראטיב שלה בכנות מחרידה: "יש את החוק, ויש את מה שמעבר", היא אומרת. "בעולם מתוקן, ברור שאין מקום לאלימות. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן, אנחנו חיים במלחמה". שוב, זהו לא טקסט מבודד וגם לא איזו הצהרה מתלהמת. זו משנה סדורה של לא מעט ישראלים היום. משנה שצריך להכיר בה, ולהבין מאיפה היא באה, אבל גם להניף חזק את הדגל ההפוך.

כן, יש מלחמה שם בחוץ ואנחנו צריכים לעמוד על נפשנו ולעשות הכל כדי להגן על עצמנו. אבל כדי להגיע למקום שבו נוכל להגן על עצמנו, אנחנו צריכים לשאול גם מי אנחנו. להסתכל חזק במראה, ולתהות מי משתקף בצד השני שלה. האם מדינת ישראל הוקמה בשביל הפרעות הללו? בשביל בני אדם שמוכנים לקחת את החוק לידיים ולהרוג ערבים רק כי הם ערבים? האם מדינת ישראל הרשמית יכולה לשבת בשקט ולהעלים עין כשכל זה קורה? עד שלא נברר את השאלות האלה עם עצמנו, ולא נעמוד על נפשנו במובן העמוק ביותר, יהיה קשה גם להילחם באויבים האמיתיים מבחוץ.

בחלק אחר, לפאיר מתלוננת בפני ליברמן על תפקוד התקשורת: "איך יש לכם פנים בכלל? איך יש לכם פנים לדבר על צה"ל? איך יש לכם פנים לדבר נגד העם שלכם? אני הייתי מתביישת". וזה לב העניין שנוגע גם ברבדים הרבה יותר עמוקים. שם, ברגע הזה, הרגשתי אחד עם ליברמן שעמדה מולה. כי האמת היא שאנחנו מאוד בעד העם שלנו. מאוד אוהבים את המדינה הזאת. מאוד כואבים כשכואב לה. בדיוק בגלל זה אנחנו מתעקשים לשמור על העקרונות שבשבילם ובזכותם ישראל קיימת – דמוקרטיה, חופש, אנושיות. מי שמציע גרסה אחרת למדינה שאנחנו לא מכירים, שיגיד. נחשוב אם זה באמת הבית שחלמנו עליו.

עם הסטייטמנט הזה, באופן הכי סמלי, הסתיימה העונה העשירית של "זמן אמת", עונה שהזכירה מה תכנית תחקירים אמורה לעשות בטלוויזיה – להעמיד את המראה הלא מחמיאה בפני הצופים ולהגיד את האמת כפשוטה. לא לעגל, לא "לאזן", לא "לרגש". להביא את העובדות כפי שהן, כשהבחירות מתקרבות, זה השירות העיתונאי והאזרחי הטוב ביותר שטלוויזיה ציבורית יכולה לעשות בשבילנו. לתת לנו את העובדות כדי שמהן נוכל להפיק החלטות.עוד מעט פסטיבל ההדחקה של כולנו יתחיל בצפון יבשת אמריקה. וכאמור, חשוב גם להדחיק כדי להישאר שפויים. אבל מדי פעם צריך לזכור שיש מציאות אמיתית שם בחוץ, מעבר להרים. ומתישהו, במוקדם או במאוחר, נצטרך להתמודד איתה או שהיא תדפוק לנו בדלת. כן, גם פיזית.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• זמן אמת
• כיבוש
• פלסטינים
• מתנחלים