"ליגת הצדק" יותר טוב מ"באטמן נגד סופרמן" אבל נופל מ"וונדר וומן"

כשסופרמן סוף סוף מופיע (אחרי שמת ונקבר ב"באטמן נגד סופרמן") הוא נראה מוזר, כאילו פניו צופו בדונג. גיגול זריז מגלה שכשג'וס ווידון החליף את זק סניידר במהלך הפוסט פרודקשן (סניידר פרש בגלל התאבדות בתו בת העשרים), הוא החליט שהסרט זקוק לצילומים חוזרים. אלא שהנרי קאוויל כבר גידל שפם בשביל "משימה בלתי אפשרית 6" ולכן אנשי האפקטים של "ליגת הצדק" נאלצו "לגלח" אותו באמצעים דיגיטליים. למרות שתקציבו הרשמי של הסרט הוא 300 מיליון דולר, האפקטים המיוחדים הם לא הצד החזק שלו.

נהוג לומר שאיכות הסרט היא כאיכות הנבל (ולכן "האביר האפל" ו"ספיידרמן 2" כל כך טובים). אך כשהנבל הוא יצור דיגיטלי עם קרניים שצץ משום מקום וכל רצונו הוא להפוך את העולם לגיהינום, בדיוק כמו הנבל בסרט שראינו לפני שבועיים, זה פשוט לא מעניין. ב"תור: ראגנארוק" יש לפחות את קייט בלנשט בתפקיד האחות העוד יותר רעה של לוקי, ונבל אנושי (אפילו אם הוא אל) כמעט תמיד יותר מעניין מיציר מחשב. וכשאפילו סופרמן נראה דיגיטלי – גם כשתוקעים אותו בלב שדה תירס כדי להעניק לו חזות של גיבור אמריקאי – קשה לפתח קשר רגשי למה שקורה על המסך.

הרעיון שמניע את "ליגת הצדק", כמו גם את כל סרטי החבורות האחרים שראינו לאחרונה, הוא שטובים השישה מן האחד. ולכן בטמן מגייס את וונדר וומן, אקווהמן, פלאש, סייבורג וסופרמן הזומבי להילחם יחדיו באיום של סטפנוולף ושלושת הקופסאות שלו. אבל הדינמיקה בין ששת גיבורי העל לוקה בחסר, ואינה מניבה ניצוצות כמו ב"שומרי הגלקסיה" או אפילו "הנוקמים" של ג'וס ווידון. בניגוד לסרטים הקודמים של סניידר ("איש הפלדה" ו"בטמן נגד סופרמן") שלקו ברצינות חלולה ובמראה עכור, כאן דווקא יש ניסיון להומור, ככל הנראה באדיבותו של ווידון שהשתתף בכתיבת התסריט והוזעק להשלים את מלאכת הבימוי. אבל רק שתיים שלוש בדיחות עובדות (ולכן הן נמצאות בטריילר).

גל גדות ב"ליגת הצדק"

מבין המצטרפים החדשים, רק עזרא מילר כפלאש מביא לסרט חן של נער נלהב. הוא אמנם מזכיר מאוד (מדי) את התפקיד של ספיידרמן הצעיר בפרנצ'ייז המתחרה של מארוול, והאפקט של האטת הזמן כשהוא רץ מהר מהר כבר נעשה הרבה יותר טוב ב"אקס-מן: העתיד שהיה", ובכל זאת הוא תוספת נעימה. ג'ייסון מומואה (חאל דרוגו ב"משחקי הכס") נראה טוב כאיש המים המקועקע אבל גם האפקטים של המים לא מאוד מרשימים (ומעוררים געגועים לפתיחת ים סוף ב"עשרת הדברות" מ-1956). וגל גדות בתפקיד האישה היחידה בחבורה? היא הייתה הרבה יותר מקסימה תחת הנחייתה של פטי ג'נקינס ב"וונדר וומן".

כמו בסרטי "הנוקמים", תפקיד מנהיג החבורה הוטל דווקא על הגיבור האנושי היחידי, שלא עבר מוטציה או נושק על ידי האלים. התסריט של "ליגת הצדק" הופך את הפגיעות הפיזית של באטמן לנושא בסרט, אך לא הולך עם זה מספיק רחוק כדי שיהיה לזה אפקט כלשהו. משום שכולם כל כך חזקים ואלמותיים, "ליגת הצדק" מנסה לרגש אותנו באמצעות דאגה לגורלה של משפחה רוסית של בני אנוש, שנלכדה בבית באזור הנטוש שבו התמקמו סטפנוולף וצבא יתושי המתכת שלו. אסטרטגיה דומה עבדה היטב בסרטים שהוזכרו למעלה, אבל כאן הסצנות האלה נראות מודבקות.

ועוד לא הזכרתי את איימי אדמס, שחקנית נהדרת בדרך כלל, וליהוק שגוי לתפקיד לואיס ליין שנגרר לכאן מהסרטים הקודמים. חוסר הכימיה בינה לבין קאוויל פוגם גם הפעם במה שאמור להיות רגע שזוכרים. לסיכום אני נאלצת להיאחז בעוד פתגם משומש – תפסת מרובה לא תפסת. תכניות לסרט "ליגת הצדק" היו כבר לפני עשר שנים, והיה גם תסריט וצוות שחקנים (ארמי האמר היה אמור להיות בטמן והדוגמנית מייגן גייל וונדר וומן). אבל הצלחת "האביר האפל" ב-2008 שכנעה את אולפני וורנר להמשיך לייצר סרטים שממוקדים בגיבור אחד, ולחכות עם הקיבוץ. ביקום של די.סי. קומיקס, "ליגת הצדק" מתמקם מעל "בטמן נגד סופרמן" ומתחת ל"וונדר וומן" כסרט לא משעמם, אבל גם כזה שלא נורא עושה חשק לעוד אחד. בכל זאת, בתום הכותרות לקס לותור מכין אותנו לסרט הבא. היו בקהל אנשים שזה ריגש אותם.

סרט על: שישה גיבורי על נלחמים בנבל שרוצה, חכו לזה… להשמיד את העולם.

ללכת? אפשר. יש כמה שירים טובים בפסקול.