לפני בערך 15 שנים הברחתי לארץ סמים. זה היה פחות מחצי גרם של מריחואנה שלקחתי איתי מלונדון בימים בהם הארץ היתה ביובש, כך שכמה שאכטות של וויד איכותי מג'מייקני בקמדון הרגיש לי כמו דבר שאני לא יכול לוותר עליו גם בטיסה חזרה הביתה. זה היה ללא צל של ספק אחד הדברים המטומטמים ביותר שעשיתי בחיי. אני זוכר איך כל הטיסה נטפתי זיעה במחשבה על השקית הקטנטנה שהוסלקה בתוך בקבוק שמפו, והסכנה ששמתי את עצמי בה סתם כך.
>>משה כהן-אליה רוצה לעשות ״תפוז מכני״ עם ערוץ 14. סך הכל נורמלי

אני לא משפטן, ואין לי מושג מה הייתי מקבל – אם בכלל – במידה והייתי נתפס, אבל מה שבטוח זה שלא הייתי מקבל דוקומנטרי. אני לא האדיוט הראשון שחמד לצאן ונשא על עצמו סם בטיסה – למעשה, בלדרות סמים בטיסות קיימת כמקצוע כנראה מאז האחים רייט – ובכל זאת, מעולם לא ראיתם דוקו על בלדרי סמים שנעצרו. עד, כמובן, שהן בחורות צעירות עם חשבון אינסטגרם מלא בתמונות ביקיני. עכשיו בואו, לא בא לי להטיף מוסר על הכשל החברתי שבהפיכת כמה מבריחות סמים לסלבז רק בזכות הלוק שלהן (זה בערך הכשל החברתי ה-89 הכי חמור כיום בישראל), אבל כן בא לי לדבר על איזה כשל דוקומנטרי היצירה "מזוודות ורודות", שעלתה ביום חמישי האחרון ל-yes דוקו, ומתיימרת לספר את סיפורן.

למרות הרקורד המאוד רציני של היוצרים מור לושי ודניאל סיון, שכבר פיתחו קריירה בחו"ל דרך נטפליקס, התחושה העיקרית ששלושת פרקי "מזוודות ורודות" משאירים היא שמדובר בתוצר שנעשה בחטף. כאילו ניסו להכות על הברזל בעודו חם, ובדרך שכחו איך להכות. מעבר לסיפור מאוד בסיסי שנמתח לשלושה פרקים בני חצי שעה (זה היה צריך להיות סרט של 50 דקות לכל היותר), ישנם המון חוסרים שמרחפים מעליו, ולא רק כי שתיים מארבעת הבנות שבמרכז הפרשה לא מתראיינות (וגם מטושטשות פנים בדוקו, למרות שפרצופן כבר נחשף בתקשורת). מה שלא נאמר בו זועק יותר ממה שכן, ועד לסיומו תגלו לא מעט מניפולציות, חוסר התאמות ושקרים בוטים מעורבבים בסיפור שפונה למכנה המשותף הרגשי הנמוך ביותר, וגוזר ממנו בדיוק אפס מסקנות. סליחה, בעצם יש מסקנה אחת – הצעירים של היום נדפקו מרוב סמים ואינסטגרם. וואלה, בשביל זה עשו דוקו?

עוד מתחילת הפרק הראשון קל להבין לאן זה הולך. אחרי בדיוק דקה וחצי של מונטאז' דיווחי חדשות על הפרשיה – להזכירכם, 4 בנות 20 וכלום שחזרו מברלין עם כ-15 קילוגרם של קוקאין מוסתר במזוודות ורודות, שמוערך בשווי של מיליוני דולר – היוצרים בוחרים לצלול לשנות הנעורים של שתי המרואיינות, אוראל בן-חיים וארבל מזרחי. לרגע אפשר לחשוב שמדובר בדוקו-סלב, עם סיפור ברווזון שחור שהפך לברבור – האחת נשרטה באולפנה, השנייה היתה ילדה מפונקת שלא הצליחה למלא את החור בלב עם הכסף של הוריה. אותו מיקס צפוי של תמונות ילדות וסיפורי 'הייתי אאוטסיידרית' שהתרגלנו לקבל בריאליטי, פלוס כמה רגעי "שחזור קולנועי דיגיטלי" (ככה הם קוראים לסרטוני AI אילוסטרטיבים). במילים אחרונות, הקורבן כבר לוהק, עכשיו נותר רק לספר איך נפל בפח.

האמת היא שגם את זה "מווזות ורודות" לא עושה יותר מדי טוב. הסיפור האישי מתדרדר להתדרדרות לסמים ומסיבות, כשהכל מסופר על ידי אוראל וארבל עצמן, יושבות בחדרן עם תאורה נוצצת ומספרות על חופשות בתאילנד כאילו זה מה שמעניין. רק עמוק לתוך הפרק הראשון צצה "ההצעה", כפי שארבל מתארת אותה. מכאן והלאה (ובעיקר בפרק השני) הפרשייה מתוארת מהפרספקטיבה של שתי הבנות, בעודן מדלגות על החלקים הפחות נעימים של להתמודד עם שאלות מאתגרות. הצופים שומעים על כמה מלחיץ היה לאסוף את הסמים, על התכנון להגיע בשתי טיסות נפרדות ועל הריבים שהיו ביניהן, כשבין לבין משולבים ריאיונות עם השוטרים שעצרו וחקרו אותן, וצילומים באמת מעולים מחדרי החקירות עצמם.

עד כה, הזדמנות פז לשתי פושעות מורשעות להציג את גרסת המלאה ללא שום גורם שיאתגר אותה, דבר שהופך לברור עוד יותר עם זמן המסך הנכבד שמקבלים בפרק השלישי עורכי דינם, עו"ד ששי גז (כן, הוא) ועו"ד עידן שני, שממהרים להגדיר את הבנות בתור "הבת שלך" או "הבת של השכן" – במילים אחרות, קלאסיקת כתב הגנה על בחורות נורמטיביות שבטעות נפלו לפשע. הניסיון להציג אותן כקורבן תמים אפילו חוצה את גבולות האמת, כשעו"ד שני טוען שהבנות "קנו את הכרטיסים מהכסף שלהן" – עובדה שארבל עצמה סתרה בפרק הראשון, כשסיפרה שקיבלה מזומן מנהג מונית כדי לקנות את הכרטיסים. אבל למה שמישהו מאחורי המצלמה יעצור את העו"ד מלשקר? הרי גם הם, היוצרים, עושים זאת בעצמם.

עמוק לתוך הפרק השלישי מוצג לנו לפתע "טוויסט": אחת החוקרות שמתראיינות מגלה שבמהלך החקירה, הצלבה בין התכתבויות ישנות של הבנות וזמני טיסה גילתה להם שלא מדובר בטיול הברחת הסמים הראשון של הבנות. אבל רגע, בפרק הראשון שמענו במו אוזנינו את ארבל מספרת איך היא קיבלה את ההצעה להבריח סמים לראשונה מברלין, אותו טיול בו הן נתפסו. הדוקומנטרי מקדיש כ-2 דקות למונטאז' קצבי שמציג חלק מההתכתבויות, ואז עוד דקה וחצי לעו"ד שהסביר שאלו לא היו עדויות מספיקות כדי לעבור בבית המשפט, ובדיוק 15 שניות ל"אין תגובה" של ארבל, כשנשאלה את השאלה המאתגרת היחידה בכל הדוקומנטרי. יש מי שיראה את זה כבחירה נרטיבית, אני רואה את זה כוויתור על כל שאיפה לחתור לאמת, לטובת השגת ריאיון ראשון עם דמויות המפתח בפרשה.

אולי היו לי ציפיות אחרות בגלל זהות היוצרים, אבל בסוף הפרשה המצועצעת הזו קיבלנו דוקו מצועצע ופופוליסטי לא פחות. באחד מרגעי הדוקו מתלוננות המבריחות על הבוננזה התקשורתית שעברו מרגע שנחשפו התמונות שלהן, אך יוצרים הדוקו משתמשים באותו הטריק בדיוק, ויצרו אתה דוקו מאותה הסיבה שערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט קפצו על הסיפור. לכן הדוקומנטרי עליהן הוא מוצר פופי חסר כל עומק, שבין אם בכוונה ובין אם בעצלות, מתפקד בפועל ככתב הגנה על שמן, או לכל הפחות, הפיכתן לקורבן אוליטימטיבי. אולי זו בעצם הבעיה האמתית של הדור הזה.
"מזוודות ורודות", 3 פרקים, עכשיו ב-yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דוקומנטרי
• yes