25 שנה לעלייה מברית המועצות: איך היא שינתה את החיים שלנו?

הם הגיעו לפריפריה כילדים בתחילת שנות ה־90 והיו עסוקים בלהפסיק להיות כל כך סובייטים. 25 שנה אחרי הם מניעים ומזיזים את העיר, אבל רק עכשיו מבינים שאת הרוסית שלהם הם שכחו בבית. בני ובנות דור 1.5 לעלייה הגדולה מברית המועצות מביטים על הרומן הרוסי־תל אביבי שלהם

גאוות יחי-דה.
גאוות יחי-דה.
18 בפברואר 2016

הצעירים יוצאי מדינות חבר העמים – בני הדור שעלה לכאן רגע לפני או רגע אחרי מלחמת המפרץ – שמיהרו לעבור לתל אביב בשנות האלפיים המוקדמות, בעיקר אם עברו ממובלעות רוסיות בערי ועיירות הפריפריה, היו יכולים להרגיש אז שעברו הגירה שנייה. תל אביב לא הייתה אז מרחב סלאבי במיוחד. גרפיטי ארעי ברוסית היה יכול לתפוס את העין של מי שמסוגל לקרוא אותו בהפתעה גמורה, כמו פרצוף מוכר מהבית בארץ זרה. הדור הראשון־שני של הפאנקיסטים הרוסים יצא בדיוק אז מכיכר דיזנגוף ועבר לגור בסקוואטים. התלמידים שיצאו את שערי תיכון שבח מופת ברחוב המסגר, רובם מברית המועצות לשעבר (זה בית הספר ששכל שבעה תלמידים בפיגוע הקטלני בדולפינריום ב־2001 – אירוע מכונן בתולדות הקהילה הרוסית בישראל), המשיכו לעלות ברובם לאוטובוסים לחולון, לבת ים ולראשון לציון בתום יום הלימודים. זה היה הרבה לפני ש"ספר האוכל הרוסי" גייס יותר מ־150 אלף ש"ח בהדסטארט; הרבה לפני שיוזמת פייסבוק ויראלית שמה על המפה את הנובי גוד (הגרסה הרוסית לחגיגות ראש השנה האזרחית), עד שאפילו בנימין נתניהו הקליט בדצמבר האחרון ברכה מוקלטת לחג ששודרה בערוץ 9 דובר הרוסית; לפני ש"ראינו לילה" – רומן שכתב אליס ביאלסקי בשפה הרוסית בישראל ועוסק בחיים ברוסיה – תורגם לעברית ומִגנט אליו קוראים רבים; לפני הרבה דברים אחרים. משהו קרה בשנים האחרונות.

"נדמה שאין נוכחות רוסית בתל אביב", אומר רומן ברונפמן, שכיהן כחבר כנסת מטעם המפלגות ישראל בעלייה, הבחירה הדמוקרטית ומרצ בשנים 1996־2006 – תקופה שאפשר להגדיר כעשור ההתהוות בישראל של אנשי העלייה מחבר העמים. "זו עיר לעשירים והרוסים רובם לא כאלה, אבל יש אוליגרכים רוסים, שמאז גל העלייה קונים פה נדל"ן, כמו הצרפתים והאמריקאים, ומעלים את מחירי הדיור. אני לא חושב שקוראי TimeOut יראו בכך השפעה חיובית. יש שכבה נוספת: זו לא רק עיר תרבות אלא גם עיר שירות, ורבים מאנשי השירות מדברים רוסית – האחיות בבתי החולים, הקופאיות בסופרמרקטים, טכנאי האינטרנט. הם לא תושבי תל אביב, אבל הם עובדים בה ואפשר לראות אותם הרבה. הם דו לשוניים – מדברים עברית מבוקר עד ערב, חוזרים הביתה ומדברים רוסית. הם גם דו קוטביים – גרים באשדוד או בפתח תקווה ועובדים בתל אביב. ההשפעה על התרבות עצמה קרתה מתוך הכרח. תיאטרון גשר לא הוקם כי השחקנים שהגיעו מרוסיה התקבלו בזרועות פתוחות בקאמרי ובהבימה, להפך. הם נאלצו להקים תיאטרון שבסופו של דבר מתחרה בתיאטראות הוותיקים ומדבר במבטא מאוד בולט".

ברונפמן פרסם ב־2012 עם העיתונאית לילי גלילי את "המיליון ששינה את המזרח התיכון", ספר מעמיק על ההשלכות הסוציולוגיות של עליית שנות ה־90 שבו נעשה שימוש נרחב במושג "דור 1.5", שהפך כמה שנים מאוחר יותר לשם של קבוצת פייסבוק פעילה שהספיקה להפוך מאז להתארגנות של ממש. חברי הקבוצה הם "צעירים דוברי רוסית", כהגדרתם, שהגיעו לישראל כילדים וגדלו על התפר – לא ממש מהגרים אבל לא ילידים.

"היהודים הסובייטים הם הרבה יותר מוטוריים ודינמיים, הם לא רוצים לחכות דור", אומר ברונפמן. "מה שהמזרחים עשו בדור הם עשו בחצי. האקטיביזם של הדור הזה הוא על הזכות לחיות בעולם דו לשוני ודו תרבותי, להגדיר את הזהות שלהם כזהות ישראלית דוברת רוסית".

"ה־DNA הרוסי התמזג בארץ הקודש, ספג הרבה ממנה וגם הספיג בה הרבה", אומר ואדים קרטשוב, הגיטריסט והמייסד של להקת שיטי סיטי, שרוב חבריה הגיעו לישראל בעלייה זו. "היום המרוקאים שותים וודקה והרוסים שומעים מזרחית ואומרים כפרה. המנטליות חדרה, הביטויים התערבבו. לעומת זאת, גם המערכת הפוליטית מתחילה להזכיר את רוסיה של פעם, כשמדברים על 'אויבי הציבור' וכדומה". קרטשוב, שמדבר במבטא קל עם איזשהו ניגון ראסטפארי, משתהה לפתע. "אבל עזוב. אני מתרכז בצד החיובי".

שיטי סיטי, שהתחילה כלהקת פאנק־מטאל עצבנית אבל מצחיקה, היא כור היתוך מודע לעצמו. אחרי האי.פי הראשון שלה, "תרבות הפארקים" (שיצא ב־2007), שם שמרפרר לבילוי האהוב והזמין לבני נוער בערים מחורבנות מהפריפריה – שתיית אלכוהול זול בגינות ציבוריות – פתחו חברי ההרכב את מניפת ההשפעות שלהם וספגו רגאיי, היפ הופ ובעיקר מזרחית. לפני כמה שנים הוציאו קאבר מאש־אפ לשיר של ליאור נרקיס ולשני שירים של עומר אדם – "ערב טוב לך, אני נמס ממך כי בניתי עלייך". השיר הצליח להיות רוסי לחלוטין ועדיין מזרחי לגמרי. הגיטרות הן פאנק מכוסח מהסוג שהפאנקיסטים הרוסים היו מאשרים בהנהון נלהב. השירה נשמעת כצעקות צרודות במבטא רוסי מודגש שפוגשות סלסולים מהמקור. קאברים של רוק למוזיקה מזרחית נוטפים לרוב אירוניה מיותרת, אבל לא אצל שיטי סיטי. "גדלנו בעכו, היינו בהרבה הופעות של מוזיקה מזרחית, וזה מה שיצא – רוקנ'רול עם הנשמה של המזרח התיכון. פעם היה פער תרבותי, אבל כנראה ככל שאתה יושב בשמש זה עובר. אני לא יודע אם ההורים שלי דמיינו את זה כשהם עלו, שנהפוך כולנו לכפרות, אבל אני כן רואה עד כמה השילוב הזה מרתק".

יש מקום לכולם

במובן מסוים הסיפור של שיטי סיטי וחבריה הוא הסיפור התל אביבי הנפוץ, רק בגרסה רוסית. אם חלק ניכר מבני ה־20 וה־30 בתל אביב הגיעו אליה ממקומות אחרים בארץ, העולים מרוסיה בשכבות הגיל האלו הגיעו כמעט כולם מחוץ לעיר. "העלייה שלנו 'נחתה' ברובה בפריפריה, ולתל אביב באו אנשים שכנראה מאוד רצו להגיע אליה", אומרת לנה רוסובסקי, פעילה חברתית שמנהלת את קבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", שעוסקת בתיעוד ובשיתוף של מקרי גזענות – בעיקר בעלי גוון מיזוגני.

"לרובנו אין גב כלכלי וההורים גרים בקצה השני של הארץ, כך שאתה לא ממש יכול ליפול עליהם. מי שמגיע לעיר הגדולה עושה זאת כי הוא מבין את היתרונות שלה. בתל אביב הרגשתי היטב את כל עניין הרוסיוּת. יש פה פתיחות לשפה, לתרבות, השונות היא יתרון, לא חומר לעלבון, וזה ממש לא ככה בכל מקום בארץ. להפך, במקומות אחרים שונות היא עקב אכילס. כדור ראשון להגירה, כילדים שחוו אותה על בשרם, לא כאיזשהו זיכרון נושן – אנחנו חיינו וממשיכים לחיות את ההשלכות שלה. בתל אביב, למרות הסטריאוטיפ הבועתי, יש מקום לכולם".

מי שתחלוק עליה היא דווקא העיתונאית לילי גלילי (שכאמור הייתה שותפתו של ברונפמן לכתיבת ספר בנושא). "בישראל אין רב תרבותיות, אבל יש ביקוש לפולקלור", היא אומרת. "מתוקף המסה הקריטית, אפשר לראות השפעה של הרוסים על אשדוד או על אשקלון, אבל תל אביב לא קלטה עלייה. היא יקרה, וההשפעה שבכל זאת קיימת נשארת מבודדת וסגורה בתוך עצמה. מה שעולה לראש הוא תיאטרון גשר, שעיקר מאמציו היו להוכיח שהוא לא תיאטרון רוסי. זה אופייני לחברה הישראלית כולה. כל תרבות שהיא לא מיינסטרימית – והכוונה ב'תרבות מיינסטרימית' היא לא בתוכן אלא בכך שהיא נוצרה על ידי יוצרים מהמיינסטרים – לא נקלטת בהוויה התרבותית, אלא רק ברמת הפולקלור. בתל אביב זה גם מדולל מספרית".

רק אל תגידו את זה לקרטשוב. "תרגיש את המציאות בתל אביב ותשווה אותה לכל שאר המדינה, זה פשוט עולם אחר", הוא אומר, "מן הסתם מי שהתבגר פה עבר משהו שונה, כמו שלחיות פה זה שונה. כשקראנו ללהקה 'שיטי סיטי' התייחסנו לעכו. אנחנו לא באים ללכלך עכשיו, אבל אז היינו ילדים בני 18, הרגשנו תקועים במקום רחוק שבו אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. בסופו של דבר זה מה שבונה אותך, וכשאתה מתבגר אתה מבין שכל מה שהתבאסת עליו היה לטובה. תל אביב היא עיר פתוחה לכל דיבור ולכל צליל ויש אפשרויות ובמה ומקום להביא אותה, מה שנקרא". אחד המקומות האלו, שהפך עבור הלהקה למועדון הבית, שוכן בדרך סלמה. גגרין (שנקרא על שם האדם הראשון בחלל, הקוסמונאוט יורי גגרין) הוא – על פי הגדרת המייסדת והמנהלת שלו, אנה וולצ'וק – "לא מועדון רוסי, אבל עם DNA רוסי, מבחינה ביוגרפית". וולצ'וק, ציירת שעלתה לארץ כילדה בת 9 בשנת 1990, הקימה את המועדון בעקבות סדרת אירועי אמנות שניהלה בסטודיו שלה שאליהם הגיע הרבה יותר קהל מהצפוי. מפה לשם מצאה את עצמה מנהלת חלל הופעות שהיא מגדירה בראש ובראשונה כמועדון תרבות אנדרגראונד.

"גגרין לאו דווקא מיועד לרוסים, אבל כיוון שלא היה מקום אחר שמייצג את הקהילה פה, שמחנו לארח אותם אצלנו. בתחילת שנות ה־90 היו כמה להקות רוק ששרו ברוסית, רובן בירושלים, חיפה ועכו, אבל הקהילה לא הייתה מעוגנת במשהו קונקרטי, היו כל מיני הופעות במקלטים או בחוץ. למשל, בליפתא – כפר ערבי נטוש ליד ירושלים – התקהלו הרבה אמנים רוסים וקיימו הופעות. המון מוזיקאים, ציירים ונוודים מכל מיני סוגים הגיעו לשם בניינטיז והשתקעו, בין היתר נרקומנים (באזור נמצא גם כפר גמילה לנוער – ע"ק). זה היה מקום מאוד מוזר – סקוואט בגודל כפר. בתחילת שנות האלפיים התחילו להעיף אותם משם והחוגים האלו דעכו, גם מתוך היעדר צורך בתרבות רוסית. זה היה אנדרגראונד אצל הרוסים עצמם, אחוז קטן מאוד מהנתח הכללי של העלייה". לפני כמה שנים התחיל איזשהו רנסנס קל, מספרת וולצ'וק, של עשייה אמנותית של יוצאי חבר העמים. מובן שאנשי העלייה הזאת יצרו תמיד, אבל פתאום המאפיין הרוסי ביצירה חזר לבלוט. "הבנתי שזה יכול לעניין לא רק את הקהילה הרוסית, אלא להגיע לקהל יותר רחב, ובאמת שמחתי לארח אותם. לכן הוקם הגגרין".

איך את מסבירה את הקאמבק הזה?

"יש קטע נוסטלגי. אנשים שבשנות ה־90 היו נערים הם כבר בוגרים מבוססים שמתגעגעים למוזיקה שהם שמעו כשהם היו צעירים. זאת לא בדיוק חזרה לשורשים. פעם הרוק הרוסי היה מאוד מבודד, עכשיו נראה שהמון להקות רוסיות התחילו לשיר בעברית, להיחשף למוזיקה שנוצרת מסביב, לעשות פיוז'נים, לעבוד עם אמנים ישראלים. יש להקות שאני רואה את הדרך שהן עברו – לוס כפרוס היא להקה יחסית מוכרת, שתפסה את המקום שלה אצל הקהל הישראלי, אבל זו הייתה להקה ששרה ברוסית ויצאה מנישה יחסית קטנה. יש להקות חדשות יותר כמו סומו אלבייטור ולהקות ותיקות כמו תיקון חצות. זה תהליך שהוא טוב לאמנים מצד אחד ומעשיר את הסביבה התרבותית מצד שני. זה טוב לכולם. אני לא חושבת שיש תרבות רוסית של ממש בתל אביב, אבל יש אחוז שהשתקע בה ואת הפידבק שלו מרגישים בכל מקום".

"אני לא יודע אם יש נוכחות לתרבות הרוסית בתל אביב. כמובן שהשמות שעולים לראש הם תיאטרון גשר, תיאטרון מלנקי – תיאטרון פרינג' קטן של יוצאי רוסיה שגם אני הייתי חלק ממנו – וחנויות הספרים. אבל חוץ מזה קשה להצביע על משהו קונקרטי", אומר רועי חן, הדרמטורג הראשי של גשר. חן, שגדל בתל אביב, הוא רוסופיל שלימד את עצמו רוסית בשנות הנעורים בעקבות "חברים רוסים שהיו מסתובבים בכיכר דיזנגוף, פאנקיסטים, כל מיני טיפוסים", ואחר כך, דרך ההתאהבות בספרות הרוסית, סלל לעצמו דרך לתיאטרון גשר, שם לימד שחקנים רוסים עברית. "אולי זה שעכשיו, 25 שנה אחר כך, אני לא יכול להצביע לך על מקומות שהם רוסיים במובהק אומר לך משהו על ההצלחה של האינטגרציה. בשנות ה־90 היו הרבה חנויות ספרים ברוסית בעיר: בקינג ג'ורג', בתחנה המרכזית, באלנבי. היום שרדה חנות באלנבי וחנות בתחנה המרכזית, ועכשיו נפתחה, ממש לפני שבועיים, חנות חדשה בשם 'בבל' ברחוב יונה הנביא".

רוסי שחור

"באופן אישי, כל ההסתכלות הביקורתית שלי על הנושא החלה דווקא בעקבות התעוררות השיח המזרחי", נזכרת רוסובסקי, "הייתי בערבי ערספואטיקה מתחילתם, ואני שואבת הרבה השראה מהמאבק המזרחי וגם מהמאבק הלהט"בי. זה גרם לי להסתכל על דברים בצורה ביקורתית. רוב החיים פשוט שרדנו, אני ושכמותי לא התעסקנו בהתבוננות מהצד על מה שאנחנו עברנו, על מה שההורים עברו". גם ברונפמן מזכיר את ערספואטיקה ואת השיח המזרחי החדש כמקור השראה לחיפושי הזהות של דור 1.5.

האקטיביזם של אנשי ערספואטיקה, למשל, עוסק רבות בהשתלבות מזרחית במרחב המזרח תיכוני. מהבחינה הזאת, איפה עומדים אנשי דור 1.5?

"יש דואליות גדולה, אני מסכים, זו שאלה לא סגורה. כביכול אפשר היה לצפות שהצעירים האלה ירצו להימשך יותר לאירופה ויראו בישראל סוג של קולוניה אירופית. אבל דווקא דור ה־1.5 – הודות לכך שהוא מצהיר על זהות כפולה בגאווה מסוימת – פתוח יותר להבין את המיקום של ישראל במזרח התיכון ולהתחבר למרחב. כל עוד הפרט חזק יותר מהשייכות הקבוצתית האתנית הוא גם פתוח לשינויים גלובליים. זה גם לא מקרה שהקבוצה הזאת בולטת בשמאלנות שלה, זה קול מאורגן וצעיר ופה הוא דווקא נפגש טוב מאוד עם המזרחים. זה מה שיהודה שנהב דיבר עליו: דואליות, זהות אותנטית כפולה. המזרחים והרוסים דורשים את זה לעצמם, יש פה אינטרסים זהים. הם יודעים ומרגישים את זה. זה כבר לא קשור רק לתל אביב, אבל הרבה אינטלקטואלים באוכלוסייה הערבית, בשנות ה־90, מאוד חיכו לבואם של הרוסים – הם קיוו שהם יזרזו את ההפיכה של החברה הישראלית לרב תרבותית ותגביר כוחות חילוניים. זה אכו קרה במובן מסוים".

"העניין שדור 1.5 מעורר בציבור הישראלי הוותיק ובתקשורת, שתמיד מופתעת לגלות משהו שהיא לא ציפתה לו, עולה הרבה מעבר להיקפם המספרי שעומד על כ־250 אלף איש", אומרת גלילי. "המהלך הכי מעניין שהם עשו היה הקמפיין לציון הנובי גוד שהציב אותו על המפה. בעצם הם אמרו בכך, 'לא רק שאנחנו לא מתביישים, אנחנו מזמינים את מי שלא מכיר את החג לבוא אלינו'. זה סטטוס אחר לגמרי. מארחים, לא אורחים. ב־2005 כיכב ואדים בלומין באחת מתוכניות הריאליטי המוקדמות ביותר, 'דרוש מנהיג' (תוכנית בהנחיית קובי מידן שעסקה בתחרות סביב מנהיגות חברתית – ע"ק), והגחיכו אותו שם לגמרי, הפכו אותו לקריקטורה. אף אחד לא הקשיב לו, גם כשהוא היה היחיד שצדק. הוא אמר שם משפט נורא יפה: 'תמיד אומרים על משה רבנו שהוא היה כבד פה, שהוא גמגם. זה לא נכון, פשוט היה לו מבטא'. ובכן, שלוש שנים אחר כך אחותו, מרינה מקסימיליאן בלומין, הלכה ל'כוכב נולד' – ושם הרוסיות שלה כבר הייתה לא רלוונטית. על הציר הזה בין ההגחכה והפולקלור לבין חוסר רלוונטיות של המוצא הרוסי, איפשהו בשטח האפור הזה, נמצאת כרגע כל הקבוצה הזאת".

קשה לדמיין את רוסובסקי, וולצ'וק, קרטשוב ואחרים מקבלים בקלות את הציר הזה. אולי יש מאפיין נוסף לאנשי דור 1.5 בתל אביב ב־2016: 25 שנה אחרי הפיק של העלייה מחבר העמים, הם נמצאים בנקודת מעבר גם בחייהם האישיים. הם בני 30 פלוס־מינוס, התהוו כבני אדם, כאנשי מקצוע, כבני תרבות. חלקם הקימו משפחות או עומדים להקים משפחות; פתאום שאלות על מורשת אינן רק עניין אקדמי או תיאורטי, אלא עניין מעשי ממשי. הם התרחקו דיים מטלטלת ההגירה בשביל לקבל פרספקטיבה על הדברים, וגם, יש לקוות, התייצבו בחיים אחרי שנות ה־20 הסוערות וכעת יש להם פנאי להגות בכך. ההתעוררות הפתאומית לכאורה של העיסוק בזהות הרוסית היא לא רק גרורה של השיח המזרחי (שעוסק יותר ביחסי הכוחות בין שתי מסורות תרבותיות מרכזיות בישראל), שמתמצה במאבק בגזענות או בכעס על שנים של הדרה – אלא גם תגובת נגד ותגובת המשך לתהליך של אינטגרציה בדמות מהלך של שימור תרבותי.

"לאחרונה חשבתי הרבה על כל מה שעברתי", אומר קרטשוב, "אני חושב שאין כבר דבר כזה 'להיטמע', כי זה קרה. מישן אקומפלישד. אבל בתור ילד זו הייתה חוויה שהשפיעה עליי חזק, לכל החיים. הייתי מאושר בברית המועצות, באזרבייג'ן, ופתאום – בום – נהייתה מלחמת אזרחים, אני מוצא את עצמי בארץ עם דקלים וחול ושפה אחרת, חותכים לי את הזין, מלחמת המפרץ, שמים אותך בשקית. אני צריך לקבל מהמדינה קנאביס על פוסט טראומה", הוא צוחק.

ספק אם רבים מבני דור 1.5 בני ה־30 פלוס־מינוס שטרם עברו לתל אביב יעשו עכשיו את המעבר הזה. כנראה תל אביב תפגוש תרבות רוסית יותר מקרוב רק בעוד כמה שנים, באמצעות צעירים שהגיעו לכאן בשנים מאוחרות יותר, או באמצעות דור ההמשך של אלו שהגיעו לכאן כמתבגרים. על כל פנים, העשייה התרבותית שמושפעת בדרך זו או אחרת מהשורשים הרוסיים הולכת ומבעבעת. אולי המובלעות ילכו ויתרחבו, כפי שאמרה וולצ'ק, ואולי לא. אולי פוליטיקת הזהויות תצא פתאום מהאופנה ותהפוך ללא רלוונטית. אולי מי שעבר לתל אביב יחליט שהוא עשה את זה בשביל להתרחק מהמשפחה שלו, לא בשביל להתעסק במקום שממנו היא באה לפני 20 או 50 או 200 שנה. כבר היו תהפוכות גדולות מזו בתולדות המחשבה המודרנית, זה בטוח. רוסובסקי מסכמת היטב: "ההשפעה היא אינדיבידואלית. אתה חי בתל אביב, אתה אושיה פייסבוקית או שיש לך המון חברים – וכך אתה כבר משפיע. זה לא חייב להיות רוסי פר אקסלנס. אתה מביא את המטען שלך בתור אישיות, וברגע שאתה אישיות מוכרת בחוגים מסוימים, זו כבר השפעה". מישן אקומפלישד.