>>נעמי ייביןהיא מוזיקאית ומנהלת אמנים (עיליי אשדות, אדם בן אמיתי, גון בן ארי, סלומה), כמו גם מנהלת הבוקינג והתוכן ב-AMAMA Jazz Room, ובימים אלה היא נערכת לצאתו של אלבומה השני שחציו בעברית וחציו בצרפתית, "דופק", ושני סינגלים ראשונים מתוכו כבר באוויר. הופעת ההשקה תתרחש ב"אממה" ב-30.6והנה הכרטיסים שלכם.

>> ברינג דה ראקט: פסטיבל המוזיקה ותרבות השוליים שב לקריית המלאכה
>> איך להפיק מוזיקאים: כמה דברים שכל מפיק מוזיקלי צריך לדעת

בחיים אני עושה קצת מהכל: מוזיקאית, מנהלת אמנים, אחראית על הבוקינג והתוכן ב־AMAMA Jazz Room בפלורנטין, ובין לבין גם אסיסטנטית של וטרינר (פעם בשבועיים חובה ללטף כלבלב, אחרת לא שורדים).

להיות מנהלת מוזיקאים כשאת בעצמך מנסה לקיים קריירה מוזיקלית זה שילוב קצת מוזר. לפעמים גם מאתגר. אבל יש בזה משהו ממכר: להיות מוקפת כל הזמן באנשים מוכשרים עם נפש יפה, כאלה שממלאים אותך בהשראה ונותנים דרייב להמשיך ליצור.ביום אחד אני יכולה לדבר עם אמן על אסטרטגיה לשחרור סינגל, לנהל משא ומתן על הופעה, ואז לחזור הביתה ולשבת על סקיצה שאני לא בטוחה שמישהו ישמע. יש משהו קצת מפצל אישיות במעברים האלה – מצד אחד להיות "זו שיודעת", ומצד שני להיות שוב חסרת ביטחון מול היצירה של עצמך.

כשהתחלתי פחדתי שאני אטבע בקנאה, שלא אצליח להחזיק את היצירה שלי בתוך כל זה. בפועל קרה ההפך: העבודה הזו דווקא שחררה אותי. אחרי שאת רואה מקרוב כמה הדרך של כל אמן שונה ואינדיבידואלית, וכמה אין באמת נוסחה – משהו בלחץ יורד. פתאום המוזיקה שלי מגיעה ממקום הרבה יותר רגוע, פחות חרד ממה שהיה פעם.

זה לא תמיד פשוט. לא פעם שמתי קריירות של אחרים לפני שלי. בכל זאת, הרבה יותר קל למכור מישהו שהוא לא אתה. יש רגעים שבהם אני סוגרת עוד הופעה למישהו אחר, ומבינה שכבר חודשים לא סגרתי אחת לעצמי. לצד זה יש זכות גדולה: לראות אנשים שאני באמת מאמינה בהם גדלים ומתפתחים, ולהיות שם איתם תוך כדי, גם ברגעים הקטנים שאף אחד מבחוץ לא רואה.

ובמקביל לכל זה, יש גם אלבום שיוצא ממש תכף ומתוכו יצאו כבר 2 סינגלים. אלבום מאוד אישי, שכתבתי מתוך ניסיון לרפא את עצמי אחרי הפלה. הוא היה מוכן כבר כמעט שנה, אבל בין בניית הקריירה כמנהלת לבין האימהות הטרייה, פשוט לא מצאתי בתוכי את הכוחות לפתוח אותו שוב ולהוציא אותו החוצה.

ואז, בהופעה של אחת המיוצגות שלי, סלומה, ראיתי אותה עומדת על הבמה ושמה שם משהו כל כך חשוף וכנה, בלי הגנות. ופתאום נזכרתי למה אני עושה את זה בכלל. למה כתבתי את המוזיקה הזאת מלכתחילה. ברגע אחד הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לשמור אותה לעצמי. שאני רוצה לחלוק אותה, ואולי לתת לעוד מישהו או מישהי להרגיש קצת פחות לבד בתוך מה שהם עוברים.

בתוך כל היומיום שלי, אני גם חלק מאחד המקומות הכי מגניבים בתל אביב – AMAMA. מועדון ג'אז (אבל ממש לא רק) בפלורנטין. רוב העבודה שלי היא להקשיב לאינסוף מוזיקה חדשה ולנסות להבין מה מרגש אותי באמת – ואז לתת לזה מקום. יש לילות שהמקום מלא עד אפס מקום, ויש לילות של עשרה אנשים על הבר, אבל דווקא אז קורים לפעמים הדברים הכי טובים.זכיתי להיות שם מההקמה, ולקחת חלק בבנייה של מקום שהוא קצת בית להרבה מוזיקאים בעיר. מקום שמנסה להזכיר, גם לי, למה בכלל התחלנו לעשות מוזיקה מלכתחילה.

בסוף, בתוך כל הפיצול הזה בין "לייצג" ל"להיות", אני מגלה שהם פחות סותרים ממה שחשבתי. לפעמים הדרך הכי טובה לשמור על היצירה שלך, היא דווקא להפסיק לשים אותה במרכז כל הזמן.

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• טור אישי