שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר