עץ בלי עיר: המוסד התל אביבי האקולוגי עץבעיר נמצא בסכנת סגירה

תמי צרי הייתה אשת עסקים בניו יורק עוד בשנים שהאינטרנט היה בחיתוליו. הזדמנויות שנקלעו לדרכה הובילו אותה לרווחה ולאמידות כלכלית, אבל משהו בה נותר לא שלם. כשחזרה לארץ לפני כ-13 שנים הקימה את עץבעיר, שאותו היא מגדירה כ"חוות הכשרה אקולוגית" הממוקמת בכיכר ביאליק. אלא שהמקום, שהפך למוסד תל אביבי מוכר, עומד היום בפני סכנת סגירה.

עץבעיר מציע מגוון סדנאות והרצאות בנושאי טבע וסביבה, לימוד כישורי חיים אקולוגיים כמו גידול עצמי של מזון ועיבוד פסולת לקומפוסט, אירועים, פעילויות לילדים ועוד. בעיר שעסוקה בלרדוף אחרי הזנב של עצמה עץבעיר מנסה ללמד את התושבים איך לחיות באופן מקיים גם בסביבה האורבנית. בסמפטמבר יחגגו את יום השנה להקמתו ואם לא יצליחו לגייס מאה אלף ש"ח לסגירת החובות – המקום עלול להיסגר לצמיתות.

התושבים תומכים מרחוק. תמי צרי (צילום: יערה שוורץ)

צרי מתגאה בכך שלאורך השנים היא הצליחה לקיים בית אקולוגי בלב תל אביב בלי שהיא או אנשי הצוות שלה יעבדו בעבודה נוספת, וללא מודל כלכלי, שמתמקד בהכנסות ומותיר את העשייה הקהילתית בשוליים. המחויבות שלה למקום הפכה אותו לשם מוכר בעיר, ולאחרונה היא אף השתתפה בפרק בתוכנית "יוצאים מהכלל" עם רוני קובן בכאן 11. עכשיו, כאמור, זה כבר לא עובד.

למה לא ליישם מודל שיאפשר גם לעשות טוב וגם להתקיים כלכלית?
"אין שקר גדול מזה, כשאומרים לך תעבדי בשביל הכסף ואז תעשי מה שאת אוהבת. אחרי שאת עובדת במשרה מלאה מהבוקר עד הערב או מנסה כל היום לעשות כסף כדי לממן עשייה אחרת, את תרצי רק לנוח. אלא אם את מוכנה לשלם מחיר אישי גבוה של רווחה ובריאות אישית. למה זה חייב להיות או או? אם משתפים פעולה עם השקר הזה הסטטוס קוו ממשיך ואז אנשים שרוצים לעשות טוב נאלצים בלית ברירה לעשות רק את מה שצריך כדי לשמר רמת חיים בסיסית, לשלם שכר דירה. גם עסקים אקולוגיים צריכים מימון ורווח כלשהו כדי שהעובדים שלהם יכולו לעסוק בזה כעיסוק מרכזי, ולכן אנחנו מוגדרים כעסק ולא כקואופרטיב, ומנסים להתקיים מההכנסות שהן תמורה ישירה לעשייה שלנו".

אנשים מתביישים להגיע. עץבעיר (צילום: דין אהרוני רולנד)

בשנים האחרונות הביקוש לשירותים של עץבעיר פוחת ואנשים כבר לא מגיעים באותה תדירות. לדעתה של צרי זה נובע משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שעשייה אקולוגית-קהילתית בעיר לא נתפסת כמשהו שצריך לשלם עליו והשנייה היא שהאנרגיה של התושבים מושקעת כל כולה בהישרדות. "מבחינת העירייה – בזמן הפנוי שלכם תעשו גינה קהילתית", היא אומרת. "התושבים תומכים בנו מרחוק, מחבקים ורוצים לקחת חלק אבל לא יכולים כי ילדים, מחויבויות, חובות, חיים. אי אפשר להאשים אותם".

בעבר הייתם רווחיים יותר?
"הסתדרנו. במשך השנים בכל פעם היינו ממציאים מחדש איך לסגור את החודש – פה תרומה, שם אירוע, מכירות, סדנאות. עבדנו וזה הספיק. בשנים הראשונות מי שנתן את הכסף לעסק היה בעיקר אני, וכמובן המשכתי ותמכתי עד כמה שיכולתי. עכשיו אני מוצאת את עצמי עובדת ועובדת אבל לא מרוויחה, בטח לא מספיק בשביל לגשר על הפער. בשביל שנכניס מספיק כסף בלי תמיכה מסביב אנשים צריכים להגיע ולרכוש את השירותים שלנו, מה שכן היה קורה קצת יותר בעבר. ההוצאות גם גדלות עם השנים בהתאמה ליוקר המחייה והכל ביחד מתנקז לנקודה הזו".

אולי אנשים חוששים גם להיתפס כהיפים ותלושים בחברה שמקדשת הישגיות וחומר.
"זה יותר מזה, אני מרגישה שאנשים ממש מתביישים, כי המקום מעמת אותם עם זה שהשינוי לא בסדר העדיפויות שלהם. אבל איך הוא יהיה? צריך לדרוש מהרשויות שיובילו את המהפכה. המשבר האקלימי הולך ומחריף ויש לנו שנים בודדות להאט את הקצב ולהערך כראוי, אבל הממשלות והעיריות לוקחות את הזמן, במיוחד אם לא מדובר במיזם חדשני טכנולוגי וסקסי שיגרום להן להיראות טוב. אז איך אפשר לצפות מהתושבים שקורסים תחת נטל המחייה?".

ערב פעילים בעץבעיר (צילום: תמי צרי)

אילו תשובות קיבלת כשפנית לעירייה?
"קודם כל, כשבאתי עם הצעות ורעיונות זה היה רק בחינם. מצפים שנעבוד בהתנדבות, שזה בעייתי כשלעצמו, וגם מרבית הרעיונות נתקלים בקשיים ביורוקרטיים וחוקים עירוניים שלא מאפשרים להוציא אותם לפועל. גם החוקים צריכים להשתנות. מעבר לכך, אני לא יכולה לממן את הזמנת ההצעות שלי לתוכניות בעצמי, העירייה צריכה להזמין את ההצעות לחקלאות עירונית ולהציע תשלום כלשהו כמו עבור הצעות אחרות שהיא מזמינה מיועצים בתחומים אחרים. לפני כמה שנים הכנסתי לאדמה כמעט חמש טון של זבל של השכנים בקומפוסט, עשיתי פיילוט והייתי בטוחה שכשאני אגיע לכמויות כאלה הם יירתמו ויהפכו את העסק לחוד החנית של השינוי. כתבתי הצעה לפרויקט קומפוסט חדשני, התעניינו, הגיעו, הזמינו סדנאות בודדות ולא היה להם מה לעשות עם זה יותר. נראה שהם לא יודעים איך לאכול את זה. אני יודעת שצריך פה נס, אבל אני מאמינה בניסים".

צרי משוכנעת שלעיריית תל אביב יש יכולת לספק את המענה שעשוי להציל את עץבעיר, על ידי גיבוי כלכלי או העסקתה במשרה שתאפשר לה להוביל עשייה סביבתית מתוך המערכת. היא מאמינה שזה לא יתאפשר ללא שינוי מהותי בגישה כלפי הנושא. כעת היא נאבקת על אלו, לצד הגדלת החשיפה וגיוס תרומות. במהלך החודש הקרוב ישמש האתר של עץבעיר גם כפלטפורמה לגיוס כספים, וניתן יהיה להנות משירותי המקום ובכך לסייע להמשך הפעילות האקולוגית בעיר, בימים שבהם עצם הרעיון הזה נשמע כמו חלום. אבל גם חלומות צריך להחזיק.