בשעות הערב של השבעה באוקטובר, כשהוא משדר מהשטח אי שם בדרום, הסיר דני קושמרו את מסיכת הממלכתיות שהוא עוטה בדרך כלל ונתן ביטוי לזעם, להלם ולתחושת ההפקרה וחוסר האמון בממשלה שאפיינו את אותם ימים. "כל האנשים שהיו צריכים לדבר כאן הפכו להיות שומרי שבת, צדיקים גדולים", תקף קושמרו בזעם סרקסטי את חברי הממשלה שסירבו להתייצב מול המצלמות. "כל מי שניסה לפלג בין 'אנחנו' ו'הם' – כאן ירו בכולם", הוא הוסיף בכאב אותנטי. קאט. פורוורד שנה קדימה. אותו קושמרו, לבוש מדים, מפוצץ מול המצלמות בית בלבנון. חריקת תקליט. פריז פריים. אתם בטח שואלים איך הגענו לכאן.

>> אנחנו לא צריכים עוד טקסים. אנחנו צריכים את החטופים בבית // דעה
>> המספרים מוכיחים: עמית סגל הוא מפעל הנדסת תודעה למטרות רווח

המסע הקסום של דני קושמרו בשנה הזאת – מעיתונאי שמצביע על האחראים לאסון ודורש שיכירו באחריותם ועד לנער הפוסטר של תקשורת מגויסת על מלא – מסמל ומסמן את הדרך שעשתה מרבית התקשורת הישראלית במהלך המלחמה, תוך שהיא מסתירה מהציבור חלקים הולכים ומתרחבים של המציאות. העובדה שעיתונאי ישראלי בכיר לוקח חלק בפעילות צבאית התקפית היא ביזיון וחרפה מקצועית שעומדת בניגוד לכל כללי האתיקה והעיתונות, וגם מסכן את ביטחונם ומעמדם החוקי של עמיתיו למקצוע כ"בלתי מעורבים" בשדה הקרב, אבל זה כמובן רק סימפטום של בעיה גדולה הרבה יותר.

מאחורי דמותו המסוקסת של דני "המפוצץ" קושמרו, שיכולה לשמש מצע לכתיבת רב מכר על משבר הגבריות הישראלי, יש כאן סיפור טראגי על מערכות תקשורת שלמות שהתמכרו למלחמה ולשת"פ הצמוד עם דובר צה"ל, התמסרו מחדש לשלטון ונרמלו את המחדל הנורא כבר בשבועות הראשונים שאחרי הטבח. מהר מאוד נטשו באולפנים את הזעם נגד השלטון המפקיר ועברו ל"ביחד ננצח" בואכה "פסע מהניצחון המוחלט", כשעל הדרך הם מנרמלים במידה גוברת גם את הפקרת החטופים והמפונים תוך דקלום דפי המסרים של לשכת נתניהו והתעלמות מחזון הכיבוש של תומכיו. קושמרו יגיד על זה משהו במונולוג הפתיחה ויחזור אחר כך להתמסר לנרטיב המלחמתי.

הפרשנים הבכירים ביותר בכל אולפני האקטואליה דחפו במשך יותר מחצי שנה את הסלוגן "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים", ישרו קו עם כל הנפצה מגוחכת ששירתה את המשך המלחמה, ובעיקר הסתירו מהציבור. הם הסתירו מהציבור את סרטוני החטופים, הם הסתירו מהציבור את מה שקורה בעזה וכל העולם רואה, הם הסתירו מהציבור את היעדר האסטרטגיה המדינית של המלחמה. הצופה הישראלי הממוצע מתהלך בעולם כעיוור. אין לו מושג אמיתי מה מתרחש סביבו. התקשורת, שתפקידה העיתונאי הוא להעביר מידע לציבור כך שיוכל לקבל החלטות מושכלות, בגדה לאורך המלחמה בשליחותה באופן בלתי הפיך.

מי שעוקב אחר ההתפתחויות בתחום התקשורת בישראל יודע שכבר מזמן לא מדובר ב"חדשות", אלא במופע בידורי לכל דבר שמטרתו למכור פרסומות ולקדם את תוכנית הריאליטי שמשודרת אחריו, ולכן גם אין שום סיבה וטעם לצפות מדני קושמרו להתנהל כעיתונאי ולא כבדרן, שחקן ופרזנטור. אלא שבזמן מלחמה, במצב חירום מתמשך שבו חיי אזרחים יכולים להיות תלויים בטיב המידע שהתקשורת מספקת להם, מופע הבידור המתמשך של אולפני האקטואליה הוא מחדל לאומי מסוכן. ומי שמתמכר להסתרת מידע מהציבור כבר לא יכול להיגמל.

וכך, למשל, למדנו בימים האחרונים שגופי תקשורת רבים טרחו להשמיט מדברי ההספד לחייל שנפל את עדויות חבריו המתרברבות על רצונו בנקמה ובהרג ילדים ונשים, ועל שובבותו הרבה במסגרתה שרף בית בעזה "בשביל האווירה". התקשורת בהחלט מסתירה מהציבור את המיליציות המשיחיות שפועלות בתוך הצבא ומתמרנות אותו מבפנים, כמו גם את אוזלת היד של צה"ל בטיפול בתופעה. היא מסתירה גם את המחיר הכלכלי הכבד שהמלחמה גובה ואת יוקר המחיה הגואה, את העומס הגובר על מילואימניקים ואלפי משפחות על סף שבירה, את ההפקרה המתמשכת של המפונים. במקום לדבר על כל אלה כל יום, כל היום, מתמסרת התקשורת בהנאה לספין היומי ומאלחשת את צופיה להאמין שהכל איכשהו די בסדר.

קמפיין ההסתרה והטשטוש הזה, שהתקשורת משתפת איתו פעולה ומסבירה לעצמה שזה פטריוטי, מייצר מציאות חלופית שבה הגיוני שעיתונאי על מדים יפוצץ בית במדינת אויב, כמו שהגיוני שאנחנו בעיצומה של מלחמה שאיש אינו יודע מהן מטרותיה, איך נראה קו הסיום שלה ואיזו אסטרטגיה ארוכת טווח מנהלת אותה ברמה המדינית, עם ראש ממשלה נמלט מאישום בפלילים שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה ומעוניין להוביל אותה למלחמה אזורית כוללת, כשברקע צועקים תומכיו משהו על התנחלויות בעזה ובדרום לבנון. זה בסדר, בתקשורת כבר יטשטשו את זה בעריכה, למה סתם להרבות פילוג ומחלוקת בעם. מיטב המגישים כבר עובדים על הפרצוף המופתע כשכל זה יתפוצץ.

• ביקורת טלוויזיה
• שבעה באוקטובר
• קשת
• כאן 11
• דני קושמרו