ידנו הארוכה תשיג: "רשת מרגלים" היא טריגר עצום לכל ישראלי

שנת תשפ"ו יצאה לדרך ואיתה גם תקופת החגים/אחרי החגים, הלוא היא תקופת השיא של הטלוויזיה בארץ. הקיץ, שאף פעם לא הצטיין בטלוויזיה טובה, חלף עבר לו, מזג האוויר מתקרר מעט, הסתיו בדרך ואיתו מגיע ה"פיק" – המקום שבו סדרות חדשות אמורות לזנק אל המסך. אלא אם אתם בדיוק עוברים מגה טראומה מיד אחרי החגים שמשבשת הכל.

אחד הסימנים הראשונים לפיק הטלוויזיוני הוא "רשת מרגלים", סדרה בת שמונה פרקים פרי הפקה משותפת של yes ושל פרמאונט האמריקנית (שחולשת בישראל על ענני, מחברות ההפקה הגדולות בארץ). זהו תוצר ראשון של השת"פ ביניהן ואמורים להיות נוספים, אבל במציאות הנוכחית קשה לראות הפקות מהסוג הזה מתממשות. "רשת מרגלים" – שקיבלה באנגלית את השם המוצלח "Band of Spies" – החלה להצטלם ביולי 2023, שלושה חודשים לפני שנפלו השמיים, ועלייתה נדחתה בעקבות המלחמה. הפרק הראשון שלה שודר ב-yes השבוע, אך בעולם עדיין לא נרשם לה תאריך עלייה, גם לא בשירות הסטרימינג פרמאונט+. 

יוצר הסדרה הוא אמיר מן, שהיה מעורב כתסריטאי בכמה הצלחות גדולות (ביניהן "פאודה" ו"מנאייכ"), ועכשיו עולה לליגה של הגדולים עם יצירה רחבת היקף. שמונה פרקים יש ל"רשת מרגלים", שעוסקת בנושא שכבר עסקו בו רבות בקולנוע ובטלוויזיה: האירוע מתחיל ב-1972, מיד אחרי טראומה לאומית ועולמית כבדה: טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. הסדרה מתחילה ברגע שבו האסון מתרחש, ומדינת ישראל מחליטה ללכת על אם כל הנקמות במבצע "זעם האל", שבו חוסלו כל מתכנני הטבח אחד אחרי השני, בכל המקומות שבהם התחבאו בעולם.

>> דונלד טראמפ יצא למלחמה בלייט נייט. בקרב הזה הוא הפסיד
>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

זה כמובן אתגר לא קטן, לא רק כי מדובר בדרמה תקופתית מורכבת להפקה, אלא גם כי טבח הספורטאים באולימפיאדה כבר הוביל לא מעט יצירות בעבר, מ"מינכן" של סטיבן שפילברג, דרך שורה של סרטים דוקומנטריים מעולים (ביניהם "יום אחד בספטמבר"), ועד לסרט "5 בספטמבר" שיצא בשנה שעברה ותיעד את הסיקור התקשורתי של רשת ABC לטבח. כל הסרטים הללו הופקו על ידי גורמים חיצוניים שהזדהו עם הכאב, אבל הביטו עליו מבחוץ. ב"רשת מרגלים" יש שני הבדלים גדולים: ראשית מדובר בסדרה שמאפשרת מן הסתם לספר סיפור רחב יותר, ושנית, יש בה את הטאץ' הישראלי וישראל עומדת כאן במוקד.

וכמו כל סדרה שהמוח שלנו נתקל בה בשנתיים האחרונות, מיד מגיעים הפילטרים שלנו, שמזהים בה את הדילמות שמלוות אותנו עד עצם היום הזה: חוטפים שמשתמשים בשבויים לצרכים פוליטיים, מחדלים בטחוניים מופרכים וכמובן הנרטיב של הגורל היהודי, לפיו באף מקום אנחנו לא באמת בטוחים, ותמיד נתקל באכזריות הפלסטינית ובאדישות העולם. האבסורד הוא שהסדרה הזאת נוצרה כאמור בחודשים שלפני טבח שבעה באוקטובר, אבל נראית עכשיו כמו עוד חוכמת בדיעבד לכך שהדברים שצפו בעקבות ה-7.10 תמיד היו שם – והעדפנו להסתכל הצידה.

כמו בכל סדרות yes בשנים האחרונות, גם כאן יש קאסט עטור בשמות גדולים: הישאם סלימאן (ששיחק גם ב"מינכן" מלפני 20 שנה), מאור שוייצר, עוז זהבי, דניאל גל ואפילו דיאנה גולבי שממשיכה להפתיע; אבל הדמות הבכירה, גם בסדרה וגם בקאסט, שייכת לדרור קרן שמגלם את ראש המוסד דאז, צבי זמיר. קרן תמיד היה ידוע בתור שחקן איכותי ומבריק שגילם שורה של תפקידים נהדרים, אבל הסדרה הזאת ממחישה עד כמה הוא באמת גדול. הוא קיבל תפקיד משמעותי, בסדרה בינלאומית, ועושה אותו כמו מאסטר אמיתי בהופעה רבת עוצמה.

ומעל הכל, כאמור, זו סדרה שמדברת מהבטן הישראלית וגם משדרת אליה. למרות שיש כאן הצגה של הצד השני (ושל הנימוקים שלו), קצת כמו ב"פאודה" התחושה היא שבסוף הכל מתכנס לטובת נראטיב ישראלי מאוד ברור. עם הנראטיב הזה מגיע גם המיתוס על ישראל החזקה, על "ידנו הארוכה שמגיעה לכל מקום", על המוסד הישראלי שמסוגל לרדוף כל אויב ולא משנה איפה הוא נמצא. אולי זאת הסיבה שהסדרה עלתה רק עכשיו, פוסט מבצע הביפרים ו"עם כלביא" – כי בשנה הראשונה אחרי הטבח והמחדל הביטחוני-מדיני שהוביל אליו, היה קצת קשה למכור לנו סיפור על ישראל הגיבורה והחסמב"אית.

עם כל הניסיון לצפות בה כסדרת מתח רגילה, הטריגרים עדיין שם – חוסר האונים והתחושה היהודית הקדומה שמולך עומד כוח שקשה מאוד להילחם בו – כוח של שנאה יוקדת ואמיתית שמבקשת למחוק את קיומך ולא מקבלת אותו בשום מצב. מול הכוח הזה מציבה "רשת המרגלים" את החזרה לימי אגדת הביטחון הישראלית, עם גנרלים עזי מבט וחדורי רוח לחימה וממזריות ישראלית קלאסית. אבל את הצופה הישראלי היא גם מחזירה לימי הטבח, להלם הגדול, לחיים שנלקחו באיבם ולאלימות הקשה שהסכסוך מביא איתו.

יהיה מעניין לראות כיצד הסדרה הזו תתקבל בארצות הברית, אם וכאשר תשודר שם. בתקופה הנוכחית קצת קשה אפילו לאמריקאים – שמסורתית תמיד תמכו בנו – לקבל ככתבו וכלשונו את הסיפור הישראלי. הסדרה עומדת בכל סטנדרט אמריקאי של בימוי ותסריט, אבל כבר הוכח שהפוליטיקה עומדת מעל השיקולים האלה אם זה לא טוב לביזנס. כך או כך, רמת הרעילות סביב ישראל עלתה מאוד בארצות הברית, גם בקרב האליטות התרבותיות-ליברליות וגם בקרב הימין הטראמפיסטי, אבל עבור צופי yes זו סדרה חשובה ואיכותית שמזכירה כמה אמיתות ישנות ובעיקר את הבעיות שמונחות יותר מתמיד לפתחנו: את החטופים שעדיין אפשר להציל ואת השנאה שעדיין צריך להילחם בה – גם 53 שנים אחרי.