מרחק נגיעה

האם אפשר להתאהב במישהי שלא נמצאת שם? קלאסיקות רומנטיות כמו "החנות מעבר לפינה" של ארנסט לוביטש (והרימייק לעידן המחשב "יש לך הודעה") ו"עניין של חיים ומוות" של מייקל פאוול כבר ענו על השאלה הזאת בספרם על אנשים שמתאהבים במכתבים או בקולה של אישה אלמונית הבוקע ממכשיר קשר, טלפון ("פעמונים מצלצלים") או מחשב ("תומא מאוהב"). אבל הסרטים האלה תמיד הניחו שמאחורי הקול והמילים יש אדם אמיתי, בעל נוכחות פיזית שתתגלם במפגש פנים אל פנים, והתקווה הזאת היא שהניעה את הרומן.

ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'") לוקח את השאלה צעד נוסף באלכסון ומפתח אותה למשל נוגה, אירוני ועתיר יופי על התשוקה לאהבה מושלמת – הלוא היא אהבה וירטואלית. ת'אודור (חואקין פניקס) התגרש מקתרין (רוני מארה), והוא חי בחברתם של זיכרונות רומנטיים לאישה האהובה שהפכה בשבילו לווירטואלית. את הרגשות שמנע מאשתו עת היו זוג הוא מוזג למכתבים שהוא כותב לפרנסתו. ת'אודור עובד עבור beautifulhandwrittenletters.com, חברה המספקת "מכתבים יפים כתובים ביד" לכל דורש. ת'אודור מנסח בקולו מכתבי אהבה כנים ואינטימיים ללקוחות אנונימיים, והמחשב הופך אותם למכתבים מודפסים בכתב יד. הסרט מתרחש בעיר כלשהי (הוא צולם בלוס אנג'לס ובשנגחאי) במין עתיד די דומה להווה שלנו, שבו מחשבים מעורבים בכל פן בחייהם של אנשים ומשמשים גם לשימור אשלייתי ופרדוקסלי של מסורות אנושיות ישנות מעידנים פרה־אינטרנטיים.

בבדידותו ת'אודור נכנס לחדרי צ'ט ואף מתנסה בסייברסקס (עם קולה של קריסטן וויג). יום אחד הוא רוכש מערכת הפעלה שניחנה בבינה מלאכותית, וזו מתחילה לדבר אליו בקולה של סקרלט ג'והנסון (ג'ונז צילם את הסרט עם סמנתה מורטון, אך בשלב העריכה גילה שמשהו שם לא עובד והזמין את ג'והנסון להקליט את התפקיד מחדש). בשלבי ההיכרות הראשונים סמנתה (כך היא בוחרת לקרוא לעצמה, כהד לשחקנית הראשונה שגילמה אותה) מתפקדת כמזכירה מסורה, ות'אודור קצת נבוך מהאינטימיות המוזרה עם המערכת הממוחשבת שעוברת על המיילים שלו ומארגנת לו את החיים. אך סמנתה מתאימה את עצמה לצרכיו – גם אלה שהוא אינו מודע להם – והופכת לנשמה תאומה ולבת זוג מושלמת (אפילו הסקס טוב). הזוגיות האוהבת הזאת מתקבלת בחברה, כי מתברר שיש עוד זוגות כאלה (ברחובות מתהלכים שלל גברים שנראים כאילו הם מדברים אל עצמם), אך סמנתה מוטרדת מהיותה חסרת גוף ומנסה למצוא פתרונות מלאכותיים. ברור שזה לא יכול להיגמר בהפי אנד נוסח פיגמליון וגלתיאה, אבל ג'ונז מצליח להפתיע בבחירה מרתקת וטעונה במשמעויות מטפוריות הנוגעות ליחסי גברים ונשים.

פניקס עדין ונפלא בעוד הופעה חשופה עד העצם. נהוג לומר שמשחק קולנועי הוא תגובה (Acting is reacting), ואילו כאן אין מולו שחקנית שהוא יכול להגיב אליה, ובחלקים נרחבים בסרט הוא בעצם נותן מופע יחיד שבו הוא כמו משוחח עם קולו הפנימי. ג'ונז מצלם אותו מקרוב קרוב, ואפשר לחוש כל נים זע בפניו. ג'והנסון בונה דמות מורכבת ומפתה בקולה בלבד (על בסיס הדיאלוגים הנהדרים), ואיימי אדמס נטולת האיפור נוגעת ללב כשכנתו נטולת האשליות של ת'אודור. ג'ונז, שלראשונה גם כתב את התסריט, יצר יהלום קולנועי טהור ופלאי שעושה הזרה מטפורית לנושאים מוכרים ואופף את הצופים בערגה מלנכולית.

השורה האחרונה: משל יפה עד כאב על מהות האהבה