אורנה ואלה: היסטוריה על קצה המזלג

נדב לאור

31, שחקן

2011־2016

"היה בוקר אחד שאכלתי עשרות לביבות בטטה קרות, בלי הרוטב. מאז קשה לי איתן. אני לא יכול לאכול עוד לביבת בטטה אחת".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
אורנה ואלה סוגרות אחרי 25 שנה
10 הקוראסונים הכי טובים בתל אביב
לביבות בטטה של אורנה ואלה

אלון מטוס

39, אדריכל

2005־2010 ועוד קאמבק קצר ב־2017

"ההיכרות שלי עם העיר והחיים שלי בעיר התפתחו במידה רבה מתוך העבודה במסעדה. גם
מבחינת האנשים שהכרתי וגם מבחינת ההיכרות עם תרבות האוכל. גם לאחר שחזרתי לגיחה קצרה במסעדה ב־2017, בראייה בוגרת יותר, הבנתי שהמקום הזה יוצא דופן בנוף הקולינרי העירוני: המקום הוא יצירה ארוכת שנים של אורנה ואלה, ולא נחשבת לתוצר של תהליכי מיתוג או של אופנה. בניגוד לדימוי שלו יש בו גם הרבה מגוון – גם בחוויה הקולינרית וגם באוכלוסייה הפוקדת אותו".

ליאור סורוקה

35, עובד בעיתון "הארץ", שחקן ובמאי תיאטרון וקולנוע

2012־2014

"יצא לי לעבוד גם במסעדות אחרות, אבל באורנה ואלה תמיד היה אפשר להרגיש את הכבוד לעובד, משוטפי הכלים ועד המלצרים והאחמ"שים. זכור לי שבזמן שביתת מבקשי המקלט תפסנו את המקומות שלהם בשטיפת הכלים לכמה ימים. זו הייתה חוויה מגבשת".

צביקה לורבר

31, עובד באורנה ואלה

2010־היום

"אני מבאר שבע במקור ואורנה ואלה תמיד ייצגה בעיניי משהו תל אביבי. כשהתחלתי לעבוד שם הבנתי שהדימוי לגמרי הולם את המציאות. גיליתי מקום מפגש של סלבריטאים ואנשי תעשייה, אבל גם מקום שבו אפשר לעשות משהו ולהאמין בו – להגיש לאנשים משהו שאתה בטוח באיכות שלו, שלא חומם במיקרו ולא היה קפוא לפני כן".

עופר וורמסר

34, מנהל הוסטל לאוטיסטים

2006־2009

"היופי במסעדה הוא שהיא נשארה אותו דבר. גם אחרי עשר שנים שאני כבר לא שם, אני שם לב לפשטות של הנראות ושל ההוויי, לצד המורכבות והאיכות שבאוכל".

איתי רזיאל

42, יוצר דוקומנטרי

2000־2003

"הגעתי לעיר הגדולה מרחובות, ומבחינתי אורנה ואלה הייתה כרטיס הכניסה לעיר. אם הייתי צריך לנסוע לאי בודד, אנשי המקום היו אלה שבאותו זמן הייתי בוחר לקחת איתי. היה שם הווייב הכי מגניב, אבל במקביל לא מתנשא ולא פלצני. משם גם צמחה הקריירה שלי: הכרתי את ברק ותומר הימן שעבדו לצדי, צילמתי במסעדה סצנה לסרט 'תומר והשרוטים' שתומר עשה אז, ומאז עבדתי איתם על רוב הסרטים שלהם. לפני כחצי שנה חזרתי למקום מן העמדה הזו כדי להניע צילום של סרט דוקומנטרי לקראת הסגירה".

תומר הימן

48, במאי ומפיק קולנוע

1993־1999

"פעם חיפפתי בלתת שירות ללקוח קבוע שהיה מגיע בכל בוקר כדי לשתות אספרסו עם מאפה על הבר, מלצרים הרי נוטים לתעדף את הלקוחות שבאים לאכול ולכן ישאירו טיפ גבוה יותר. אלה שמה לב למה שקרה ומיד שטפה אותי על כך שיש לתת את הלב לכל הלקוחות, הבוחרים לשבת אצלנו מכל המקומות האחרים בשינקין. את הגישה המסורה הזו לקחתי איתי הלאה, גם
לעשיית סרטים".

ארז מעין שלו

39, עוסק במחול ובתיאטרון

2003־2010

"מבחינת הצוות התחושה הייתה שאנחנו באמת מארחים. הייתה תחושה ביתית, לצד שייכות
גדולה, מעין פמיליאריות אבל לא בסגנון של מסעדת חוף. הצוות תמיד היה מורכב מאנשים
איכותיים, אז נוצרו חברויות שהמשיכו גם בחוץ, ותמיד היה מעניין במשמרת".

ירמי זטלנד

48, רסטורטור של רהיטים ועץ

1997־2001

"היינו מסיימים את המשמרות, סוגרים את הקפה ואז יושבים כולנו לאכול ביחד. לפעמים היינו הולכים לשבת אחרי העבודה בביג מאמא בשוק הכרמל. בשנים האלה היה מונהג פינוק אינסופי ללקוחות, והיינו מחלקים מתנות על ימין ועל שמאל. זה היה כיף גם לנו וגם לאנשים שבאו".