איך קרה שהפכתי לאבא שלי וכתבתי קומדיה שמתרחשת במלחמה

>> עופר סקר הוא תסריטאי ("אורי ואלה") ועכשיו גם מחזאי, והמחזה הקומי שלו "איך הפכתי לאבא שלי" יעלה במסגרת פסטיבל "פותחים במה" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. הפסטיבל נוצר כחלק מהחזון האמנותי של בית ליסין, לקידום מחזאות ישראלית ועידוד יוצרים צעירים, ובמסגרתו עולות על הבמה הקראות מבוימות של מחזות מקור חדשים עם מיטב שחקני בית ליסין. הפסטיבל ייפתח היום (6.12) ויימשך עד שבת (9.12). פרטים וכרטיסים כאן

1.

זה קרה ב-2019. ים, ילדת הסנדוויץ' שלי שהיתה אז עדיין תינוקת, התעוררה בוכה באמצע הלילה. אשתי, שבקושי התעוררה, מלמלה לעברי "תיגש אליה". ומשום מה, מתוך ערפילי השינה, לרגע אחד קצר נדמה היה לי שאני שומע אותה אומרת לי: "תיגש, יובל".
יובל זה השם של אבא שלי.
לקח אולי חצי שנייה למוח שלי להבין את הטעות, והלכתי להרים את ים. אבל תוך כדי שאני נכשל באופן מחפיר בניסיון להרדים אותה, הדבר הזה שהאוזן הפרוידיאנית שלי שמעה לא עזב אותי.
אני לא אבא שלי, חשבתי. ברור שאני לא אבא שלי! אבל הנה אני עומד כאן, באמצע הלילה, באמצע החיים, גבר עייף מחזיק בידיים תינוקת שנראית בדיוק כמוני…
אולי אני כן אבא שלי?

תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת

2.

מחר, יום שישי ה-8.12 בשעה 11:00, המחזה הקומי שצמח מתוך ביעות הלילה המשונה שלי יעלה בקריאה מבוימת, במסגרת פסטיבל פותחים במה המעולה של בית ליסין. המחזה פותח במסגרת חממת עתיד התיאטרון בחסות עיריית תל אביב-יפו, בהנחיה הדרמטורגית של אבישי מילשטיין, ובקריאה שלו ישתתפו ארז דריגס, שלומי טפיירו, נתי קלוגר, חני נחמיאס, גיל וסרמן, יניב שביט ודניה לנדסברג, שגם ביימה בכישרון רב.

קוראים לו "איך הפכתי לאבא שלי", והוא מספר על גבר שמתעורר ביום הולדתו ה-40, ומגלה שחזר 30 שנה אחורה בזמן, והפך להיות אבא שלו כשאבא שלו היה בן 40. עכשיו, הוא חי מחדש את הילדות האומללה שלו, אלא שהפעם הוא חווה אותה מנקודת המבט של האבא הבלתי נסבל שלו. "פריקי פריידיי" פוגש את "בחזרה לעתיד", ושניהם ביחד הופכים לסיפור על משבר אמצע החיים.

כמו שהדברים האלה בדרך כלל עובדים, המחזה כבר מזמן לא עליי ובטח שלא על אבא שלי – מהר מאוד גיליתי שבשביל שהסיפור הזה יעבוד, האבא והבן צריכים להיות הפכים מוחלטים, מה שהפך אותנו למודל בלתי שמיש בעליל. ובכל זאת, אלמנטים מסוימים מהילדות שלי נותרו בסיפור – בעיקר המיקום שלו בפרדס חנה שבדיוק התחילה להפוך אז לאימפריית השאנטי של המזה"ת… וגם השימוש במלחמת המפרץ כרקע לעלילה.

פותחים במה? יאללה. תיאטרון בית ליסין (צילום: גיא יחיאלי)

3.

כן. מלחמת המפרץ. המחזה מלא באזעקות, טילים, פאניקה ציבורית ואנשים שמסתגרים בבתיהם. זה היה ככה עוד אז, ב-2019, כשרק חשבתי על הרעיון. ועכשיו הוא הרגע שבו אני אמור לכתוב על כמה שהמחזה מקבל פתאום משמעות אחרת לגמרי בימים האלה, משמעות מצמררת, כמעט נבואית!

אבל תרשו לי לגלות לכם טריק מקצועי שכל יוצר ישראלי מכיר: רוצה לצאת נביא? פשוט תוסיף מלחמה לסיפור שלך. רוב הסיכויים שעד שהפרויקט יהיה מוכן, תפרוץ עוד אחת. רק תחשבו על הפרקים של "שיר אחד": זה כמעט מנדטורי שמתישהו באזור הדקה ה-12 הזמר יכריז ש"הקלטנו את השיר בדיוק בתקופת מלחמת ההתשה / יום כיפור / לבנון / האינתיפאדה / האינתיפאדה השנייה והאווירה הקשה נתנה לטקסט משמעות אחרת לגמרי". אני שם כסף שזה לא היה שונה גם אם היו מקליטים פרק על "איפה העוגה".

אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה

4.

חשוב לי לכתוב את זה כי לא כל כך בא לי לנסות ולהעמיד פנים שהמחזה שלי מתעסק בהווה המדמם והמדכדך שלנו. כלומר הוא קצת כן, אבל זאת ממש לא היתה הכוונה. להיפך, רציתי לכתוב דרמה קומית מחממת לב ואני ממש מקווה שהצלחתי. ולא בא לי להשתמש ב"רלוונטיות" הזאת כאיזו דרך עקומה לנמק את העובדה שאנחנו עושים קריאה של מחזה באמצע תקופה כל כך מחורבנת.

האמת היא שבכלל לא בא לי להתנצל. מצד שני, גם לא בא לי להגיד "דווקא עכשיו!" או "קצת אסקפיזם" או "תפקידי כאמן", או כל קלישאה אחרת שאנשים נאלצים להשתמש בה עכשיו בשביל להצדיק את המובן מאליו – שהקיום כולו לא נעצר ב-7 באוקטובר, למרות שרוב הזמן זה כל כך מרגיש ככה.

בכלל, אחד מנזקי המשנה של התקופה האומללה הזאת היא הנסיגה לדיבור בקלישאות. אם מישהו כבר מצליח לנסח אמירה שנשמעת סבירה, כל האחרים נאחזים בניסוח שלו וחוזרים אחריו. כולם אומרים את אותן מילים וחושבים את אותן מחשבות ושומעים את אותם השירים (בואנה, חשבתי שאני זקן מדי בשביל להתלהב ממישהו בשם "יגל אושרי" אבל החרא הזה ממכר!) – כאילו עצם הניסיון להגיד משהו אחר הוא סכנה.

זה באמת נזק משני, שולי אפילו. אבל לטווח ארוך גם הוא מסוכן. וזאת, אם תרצו, כל ההצדקה שצריך בשביל להמשיך לעשות אמנות: מישהו צריך להמשיך להגיד משהו חדש, מקורי. גם מצחיק. אני לא יודע אם המחזה שלי הוא כזה. אבל אני יודע שניסיתי.

אולם ומלואו. בית ליסין בסגר הקורונה (צילום: איליה מלניקוב)

5.

ודרך אגב, האולם בבית ליסין הוא מרחב מוגן.

דרך אגב באמת. עופר סקר (צילום: אוסף פרטי)