כל העולם כולו: איך לעזאזל צילמו סרט כזה באיראן?

למוחמד רסולוף אסור לעשות סרטים. כשהבמאי האיראני חזר למולדתו אחרי הקרנת  סרטו "אדם של יושרה" בפסטיבל קאן 2017 (שם זכה בפרס הראשי בקטגוריית "מבט מסוים"), דרכונו נשלל ממנו והוא נשלח לשנת מאסר באשמת חתירה נגד הממשל (הוא כבר ישב שנה בכלא ב-2010 באשמת "צילום ללא אישור"). רסולוף זכה לתמיכתם הפומבית של במאים איראנים אחרים – שחלקם מתמודדים עם ניסיונות השתקה דומים – וב-2020 שלח לפסטיבל ברלין את סרטו הביקורתי ביותר, "אין רשע בעולם" שאותו צילם בסתר. 

בתגובה לזכיית "אין רשע בעולם" בפרס דב הזהב, בית המשפט פסק לו עוד שנת מאסר. הפעם האשמה היתה "תעמולה נגד השיטה", ונאסר עליו לעשות סרטים. רסולוף ניצל את העובדה שבאותו זמן איראן שחררה 54,000 אסירים בניסיון למנוע את התפשטות הקורונה ולא התייצב בכלא, אבל פסק הדין עדיין מרחף מעל ראשו. שנה אחרי כן הוא הוזמן להשתתף בחבר השופטים של פסטיבל ברלין 2021, אך משום שאינו יכול לעזוב את ארצו הוא צפה בסרטי התחרות על מסך המחשב שבביתו על אי בדרום איראן. לדבריו הוא עבר לשם כדי להתרחק מלחצי הממשלה ומזיהום האוויר הקשה בטהרן.

"אין רשע בעולם" (צילום: יחסי ציבור)

במהלך הצפייה ב"אין רשע בעולם" לא הייתי מודעת לפרטים הנ"ל, כך שלא היתה להם כל השפעה על התגובה הרגשית העזה שלי לסרט. עם זאת, ככל שהתקדם תהיתי איך לעזאזל צילמו סרט כזה באיראן. זה היה המפגש הראשון שלי עם יצירתו של רסולוף (שסרטו הקודם זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים), והתרשמתי שמדובר בקולנוען מחונן ובעל תפיסת עולם מוסרית ואומנותית מגובשת. 

"אין רשע בעולם" (צילום: יחסי ציבור)

"אין רשע בעולם" מורכב מארבעה סיפורים קצרים, באורך מצטבר של שעתיים וחצי. כולם עוסקים באופנים שונים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה) ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. חיילים בשירות חובה, כך מתברר, משולבים בתהליך, וסירוב פקודה ימנע מהם זכויות אזרח בסיסיות. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה אך יחד יש להם עוצמה מצטברת. תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדימיון הוויזואלי מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית ומייצר רגע מטלטל. גם לסדר יש חשיבות – הסרט הרביעי הוא מעין המשך אפשרי של הסרט השני.

"אין רשע בעולם" (צילום: יחסי ציבור)

כאמור, כל הסרטים מנסחים שאלות על אחריות מוסרית ועושים זאת באמצעות דרמה אנושית מגובשת שלוכדת אותנו בגרון. מחמת הספוילרים אמנע מתיאור הסיפורים, שמוגשים דרך פריזמה צרה וחושפים את מהותם בהדרגה. אציין רק שכל אחד מהם ניחן בתבנית ז'אנרית שונה ושהתסריטים נטוו ביד אמן. הראשון הוא הריאליזם בהתגלמותו, והקצב האיטי שלו מקבל הצדקה מצמיתה בסופו. השני הוא מעין מותחן מלחיץ המתמקד בחיילים והשלישי הוא מלודרמה המלווה חייל שיוצא לחופשה ומתכוון להציע נישואים לאהובתו. הסרט הרביעי, שמוקדש למחיר שמשלם מי שהעז לבחור בחירה מוסרית, משתמש בתבנית קלישאתית לניסוח המסר והוא החלש שבהם, אך גם בו יש רגעים יפים שנובעים מאתר ההתרחשות המרוחק מכל יישוב.

"אין רשע בעולם" (צילום: יחסי ציבור)

תנאי המחתרת שבמסגרתם נוצר "אין רשע בעולם" אינם ניכרים בתוצאה הסופית. הסרט צולם במסך רחב וניחן בערכים ויזואליים ניכרים. הוא גם מלוהק ומשוחק היטב (פרט טריוויה: הנערה שחוזרת לביקור מולדת בסרט האחרון היא בתו של הבמאי). התוצאה היא יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה המהותיים וסגנונה המגובש משלימים זה את זה. היא תישאר אתכם זמן רב אחרי הצפייה.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
There Is No Evil בימוי: מוחמד רסולוף. איראן 2020, 151 דק'