לראשונה: נתניהו עירום לחלוטין, מקולף מכל סיבה לסמפט אותו

באמת נראה שלפני העונה ה-22 של "ארץ נהדרת", מישהו חיפש לעשות לה דווקא: יממה לפני פרק פתיחת העונה החגיגי, התרחשו שני אירועים דרמטיים ששינו את מהלך התוכנית – בחירתו של דונלד טראמפ (שוב, כוסומו) לנשיא ארצות הברית, וההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה לפטר את שר הביטחון שלו, בעיצומה של מלחמה שנמשכת כבר יותר משנה. זו כבר מסורת ידועה לדבר על הדרך שבה "ארץ", עקב היותה תכנית אקטואלית שרוב העונות לא שודרה בשידור חי, נאלצת להתמודד עם המציאות המשתנה וההפכפכה – על השפמים והפאות שיוצאים מחדרי ההלבשה, על השחקנים שמוזעקים לאולפן בדקה התשעים. הפעם, חייבים להודות, מה שבעיקר נתפס לא מוכן זו הכתיבה – סביב שני המערכונים הטריים שנגעו במינוי כץ ובבחירת טראמפ. 

>> פספסנו: יגאל שילון ז"ל היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ערוץ 2
>> זה היה הלילה שבו העולם הלך לעזאזל. והטלוויזיה הרגישה בסדר

במקרה של סאגת נתניהו-גלנט-כץ, "ארץ" נתפסה באופסייד לא קטן: ערן זרחוביץ', שמגלם בצורה מושלמת את יואב גלנט, בכלל לא נמצא בארץ. התכנית ניסתה להסתדר את מה שיש – והחזירה את ירון ברלד וחיקוי ישראל כץ שלו, צריך לומר, בגרסה מאוד רזה שאינה הולמת את הכישורים הקומיים של ברלד. מצד שני, לראות את יניב ביטון עושה אריה דרעי זה תמיד כיף גדול, וגם שובו של גדעון סער (בתפקיד המודע מראש של "הסמרטוט") בגילומו של דודו ארז היה סיבה טובה לחייך.

הרגע ש"יצא החוצה" היה האורח שהוזעק בדקה התשעים לתוכנית – עומר עציון, השחקן הצעיר ששיחק בין היתר ב"הטבח" וב"בלאדי מורי", שנקרא להיכנס לנעליים גדולות ולגלם את דמותו של הנשיא האמריקני החדש-ישן. גם כאן, צריך לומר, הביצוע לא היה משהו והייתה תחושה שרצו לסמן וי סביב אזכור הניצחון הדי גדול של טראמפ. תוכן אמיתי לא ממש היה שם, וזה היה די מבאס.

מגמה נוספת שנמשכת כבר עונות רבות היא זיהוי סוד הקסם של "ארץ" – הרגע שבו יוצאים מהפאנל הקצת מיושן אל מערכוני החוץ. היו לא מעט הברקות כאלה בפרק – כשהראשונה בכלל לא היתה מצחיקה כל כך, אלא בעיקר עצובה וכואבת. מערכון "אבא חצובה", שהתייחס לתופעת האבות שנאלצים לבלות עם הילדים בעיקר דרך פייסטיים פשוט כי הם טוחנים במילואים, הביא עמו תובנה נהדרת ובעיקר המחישה את המצב הכואב של המילואימניקים, הרבה יותר מכל פאנץ' שנון של גולדקנופף.

עוד רגע מצוין של התכנית אמש היה ה"איחוד" בין סינוואר לנסראללה – שתי דמויות שאני אישית פחות אוהב או מתחבר אליהן, אבל ידעו להיפרד מהן בצורה יפה מאוד עם מערכון "ברוכים הבאים לגיהנום". יובל סמו, אלי פיניש וגיה באר-גורביץ' נתנו את שלהם – אבל הבומבה האמיתית הגיעה דווקא עם החיקוי המדויק להפליא של משורר הדלות והקלישאות, נועם חורב, שהגיח בגילומו של אורי לייזרוביץ'. איך אומרים באינטרנט? זה מצחיק כי זה נכון. עד כאב. גם מערכון דוברי צה"ל, עם דניאל הגרי המנומס ואביחי אדרעי הפרוע והמשוגע, היה נקודה חיובית.

אבל בסופו של דבר, שני המערכונים החזקים הגיעו – כמעט כרגיל – בפתיחה ובסיום התוכנית. בשניהם מככב – איך לא – בנימין נתניהו. בראשון, הוא נושא את נאום "ישכח עם ישראל", שמתייחס באיזמל חד לתופעה שהיא נתניהו. אין כאן את הקריצה שהדביקו לנתניהו בעבר, את הממזריות שמריאנו הכניס לדמות, אפילו לא את הפאניקריות של הימים שבהם הוא החזיק פנס מתחת לסנטר. נתניהו הופיע במערכון הראשון כשהוא עירום לחלוטין מפסאדה, מקולף מכל סיבה לסמפט אותו, דרך הדמות של מריאנו. הוא נראה שם כמו אדם אפל שזנח את הכל לטובת הקריירה שלו, כולל את חיי החטופים, ובעיקר מבקש ש"ישכח עם ישראל שפעם היתה כאן מדינה נורמלית". זו היתה הסכין הכי דוקרת במערכון שכולו כאב.

המערכון השני, שהגיע על הבאזר, היה בעיניי חזק אפילו יותר, מערכון שבו שוב אנחנו נכנסים אל עולמו הפנימי של נתניהו. במה שנראה כמו המשך ישיר למערכון גולדה המיתולוגי מהעונה שעברה והמערכון שבו ראשי הממשלה מהעבר רודפים את ביבי בנאומי תוכחה, הפעם זה היה עצוב, כואב, וישיר לאללה. זה היה חלום שבו מופיעה חטופה מעזה, שמפצירה בנתניהו להוציא אותה מהתופת, ונתניהו כרגיל מנסה להתגונן עם התירוצים. את הפאנץ' נותנת דווקא שרה, רעייתו, שמפטירה אליו ש"תמיד שוכחים את החלום בבוקר". 

באחת העונות הראשונות, הופיע מערכון בערך כזה – שבו ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, נרדף על ידי שלושת החטופים – גולדווסר, רגב ושליט – ששרים לו "דאגות, אנחנו דאגות". ואם אז עוד היה לזה איזה טון טיפה מבודח, נראה לי שהפעם "ארץ" העדיפה לוותר על הסאבטקסט – ופשוט להגיד את הדברים עצמם.

לצד כל אלה, כמו בכל עונה הגיע מקומו של המערכון המתגלגל. ובעונה הזאת, הוא מסתמן כבינגו. מדובר ב"חירטאקוס" (שם זמני), סיפור מקסים על שלושה זוגות שעוזבים את ישראל המאובקת והאפורה, ויוצאים לחפש את מזלם ברילוקיישן ביוון. ומה שתופס אותך קודם כל זה השיר – השיר הוא המסר. מדובר בפארודיה של זמר שממש נשמע כמו שלומי סרנגה, על "הבלדה על יואל משה סלומון" של אריק איינשטיין ז"ל. אם פעם השיר הזה נועד לתאר את יואל מוישה, עם שטמפר וזרח ברנט שרצו על הגבעות הצחיחות של פתח תקווה כדי להקים בית יהודי, כאן הוא מתאר כמה חבר'ה שחיפשו הזדמנות במדינה זרה, כי ישראל נראית להם מסובכת מדי, "כהה מדי עם כיפה".

ובניגוד לניסיון בעונה שעברה עם מערכון "כיתת הכוננות", שלא באמת הצליח, יש תחושה שמשהו נכון נעשה כאן. "חירטאקוס" היה אמור לעלות בכלל בעונה הקודמת ונגנז בגלל המלחמה. יכול להיות שעוד שנה של שיוף בהחלט עשתה לו טוב. הדמויות מלאות יותר, תום יער מבריקה, תמיר בר מספק תפקיד פריצה אמיתי ל"ארץ", וכמובן שיובל סמו תמיד יודע לגנוב את ההצגה.

מה שהכי בלט במערכון המוצלח היה הסאבטקסט: יכול להיות שלפני כמה שנים, "ארץ נהדרת" דווקא היתה מפרגנת למי שהחליט למצוא הזדמנויות במקום אחר. אבל המלחמה עשתה משהו לחיבור בין "ארץ" לארץ. והטון הברור של המערכון לא מחמיא לאנשים שבחרו לברוח. להפך, הוא דווקא מדגיש את האבסורד: ככל שהם בורחים ממה שלא אהבו בישראל, תרבות הדיון והקומבינות והשחיתות, הם מהר מאוד מגלים שהיא רדפה אותם גם לריזורט המפנק ביוון.

"ארץ נהדרת", במוד המלחמה שעדיין נמשכת, היא כזו שמנסה לשלב בין שני רגשות הפוכים – מצד אחד היא כואבת מאוד את המצב, תוקפת בחדות את ערלות הלב, את הסמרטוטיות ואת העליבות של השלטון. אבל לצד כל אלה, היא עדיין מורכבת מאנשים שיודעים, אוהבים, ומסוגלים להצחיק. העונה שעברה נפתחה באופן לא צפוי, בפרק שכמעט נפתח בדמעות של קיציס – 18 ימים אחרי ה-7.10. בעונה הזאת, היא באה להודות שהיא גם וגם. בדיוק כמו המדינה שאותה היא מיטיבה לתאר כבר 21 שנה.