בבית הזה אין מקום לכולם: סיפורו של שימור יפואי מוצלח

בית הבאר בסלמה (מתוך עמוד הפייסבוק של מרכז בית הבאר)
בית הבאר בסלמה (מתוך עמוד הפייסבוק של מרכז בית הבאר)

מרכז התרבות "בית הבאר" בסלמה הוא סיפור הצלחה של שימור, שחזור והתחדשות עירונית סביב העבר של יפו. במקביל הוא גם סיפור הצלחה של המשך נישול האוכלוסיה הערבית מההווה של יפו ומנכסיה התרבותיים. הטעות הזאת תמשיך להעמיק את הפער בין האוכלוסיות הערביות והיהודיות בעיר

ברחוב סלמה 6 נפתח לפני כשנתיים חלל חדש לאמנות, תרבות ורזידנסי בשם "בית הבאר". השם לקוח מעברו של המבנה, שהיה אחד ה"בייארות" (בתי באר בעברית) הטיפוסיים של יפו. מדובר על מבנים ערביים שהיו נפוצים ביפו העות'מאנית של המאה ה-19, שחלקן העליון שימש למגורים וחלקן התחתון שימש כבאר מים ומערכת השקיה לפרדסי התפוזים מזן השמוטי שהעניקו לעיר את מקור עושרה במשך מאה שנה. הבתים שהוקמו בתחילה באופן פונקציונלי התרחבו עם השנים והפכו לבתי מידות של בעלי הפרדסים ומשפחותיהם. שרידי המבנים המפוארים האלו פזורים ברחבי העיר, בייחוד בדרומה, ומהווים עדות לעושר הרב והפאר התרבותי שהתקיים בפלסטינה-א"י מ-1830 ועד 1936, תקופת הזוהר האחרונה של העיר יפו.

הבניין שבו החלל הוקם הוא בעל סיפור מרתק במיוחד בו מככבים בני ובנות משפחת מוראד, משפחה ותיקה ועשירה ביפו העות'מאנית שאביהם שימש כסגן הקונסול של פרוסיה. בשונה מבתי באר אחרים באזור, הבית הספציפי הזה הועבר בעקבות משפטי ירושה לידי ממשלת המנדט הבריטי, ועמד בשיממונו במשך עשרות שנים. דיירים ופולשים עשו בו שימושים זמניים, מצבו הפיזי הלך והתדרדר, ועם התעוררות שוק הנדל"ן בדרום תל אביב לפני שני עשורים זכו בתי הבאר ששרדו לעדנה מחודשת ולתשומת לב ציבורית שבאה לידי ביטוי במחקר אודותיהם, רכישה, שיפוץ והסבתם למסחר ומגורים. 

במילותיה של אדריכלית השימור בעיריית תל אביב-יפו שקיבלה את המשימה לעבור על רשימת בתי הבאר, "הבנו שיש לנו פה אוצר ושצריך לשמור אותו". כך, אחרי יותר מ-100 שנה, עיריית תל אביב גילתה שיש אוצרות תרבות ערביים בשטח שיפוטה.  

בית הבאר: שימור ושחזור מעוררי התפעלות?

את מתחם בית הבאר ברחוב סלמה 6 רכשה חברת אקרו נדל"ן ומיד פעלה לפיתוח המתחם למגורים. בית הבאר הוגדר בתוכנית העירונית כמבנה לשימור מחמיר. כנהוג בפרויקטים כאלו, בתמורה לזכויות בניה מפליגות על שטח המגרש, התחייבה החברה לשמר את הבית המקורי, להעבירו לידי העירייה ולהפעיל אותו לטובת הציבור.

בית הבאר (צילום: ישראל פרקר, אתר פיקוויקי ישראל)
בית הבאר (צילום: ישראל פרקר, אתר פיקוויקי ישראל)

בפרויקטי שימור לרוב מדובר במס שפתיים וחברות הנדל"ן מוצאות דרכים יצירתיות לבטל את ההטבה הציבורית שהתחייבו אליה מבלי לשאת בתוצאות כלשהן. זה קרה במגדל נווה צדק, בניין פייסבוק ומגדל הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד, מגדלי אקירוב ברחוב פנקס, פרויקט רובע לב העיר, הרחבה שבין שני הבניינים ברחוב מזא"ה 9 והרשימה עוד ארוכה. כאן, באופן יוצא דופן, אקרו נדל"ן עמדו במילתם ואף גייסו שורת חוקרים מהשורה הראשונה שיהיו אמונים על שימור סיפור המבנה לצד השימור הפיזי, דבר שחברת הנדל"ן לא הייתה מחויבת אליו כלל. 

הבית המקורי שומר ושוחזר, ובתוכו הוצבה תערוכה המתארת בפירוט את ההיסטוריה שלו, כולל ממצאים שנמצאו בזמן השימור, כתובות עתיקות ועדות לשימושים השונים שעשו בו דיירים מתחלפים לאורך העשורים בהם עמד ללא שימוש קבוע. בתערוכה תקראו אודות משפחת מוראד הארמנית שגרה במקום ואחריהם משפחת חג׳ג׳ שהיו סוחרי תפוזים. התערוכה מאפשרת לדמיון לנדוד אל המולת בית האריזה, ריח התפוזים, מראה הפרדסים המוריקים סביב וקולות שכשוך המים ממשאבות הבאר. כמה שונה הייתה המציאות של תחילת המאה ה-20 מהסביבה העירונית בה נמצא בית הבאר היום. מותר להתפעל. העירייה גם הפיקה סרטון הסבר יפה על תהליך השיחזור: 

ערבים עלא כיפאק: שימור כמנגנון ג'נטריפיקציה

על פניו, מדובר בפרויקט נהדר: לוקחים מקום שומם ועזוב, מחזירים אותו למצבו המקורי תוך כדי שמירת הסיפור של המקום כעדות להיסטוריה של זמן ותקופה אחרת, בתוך שכונת מגורים באזור עירוני מתחדש. למעשה, במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, שיחזור המבנה והסיפור נעשו במטרה אחת: לשמר את מערך הכוחות העירוני שבו הסיפור הישן של יפו הוא רק דף אחד בהיסטוריה של העיר תל אביב. מבעד לפריזמה של בית הבאר המשומר, יפו נראית כפי שתל אביב רוצה לזכור אותה: עשירה, מפוארת, מרתקת, אקזוטית, אך יותר מכל שייכת לעבר ומנותקת מכל הקשר עכשווי. כל הכוח והעוצמה הכלכלית של יפו העות'מנית אינם רלוונטיים להווה שלה. הם שארית קדומה שאפשר וצריך להציגה כמוצג ראווה. תפאורה יפה ורומנטית לתל אביב המודרנית. 

בתמונת הזיכרון הזאת, המציאות הנוכחית של יפו אינה חלק מההווה של העיר תל אביב ותושביה הערביים של יפו הם לא יותר מניצבים בסיפור היסטורי חד צדדי. ההפרדה הזאת קשורה כמובן למאבק של ימי טרום קום המדינה, אך גם לסיבה פרוזאית בהרבה: פרוייקטים של שימור הם חלק ממנגנון הג'נטריפיקציה. עבור חברת הנדל"ן מדובר ביצירת אטרקציה אוריינטליסטית ומסקרנת לדיירים פוטנציאלים, בעוד עבור העירייה זהו כלי תרבותי שמסנן את אוכלוסיית היעד המתוכננת לאזור.

מצב קיים # 1

סיכום ויזאולי איכותי של מה שעשינו פה. כבר מתחילים לעבוד על מצב קיים #2ניהול אמנותי: עדיה פורת. משתתפים : אייל גרוס ורן פרי, אליאן ולג'י, דן ויינשטיין, חגי איזנברג, דניאל דווידובסקי, הליקון לשירה, אנה ואיגור, סביון, בשמת נוסן, שי קוקוי ורוני רחמים , יולי קובבסניאן, ריטה קומיסרצ'יק, נמרוד גרשוני, קאראר: מוחמד קונדס, יואב ביירך, לב לופטוס, שלומצי מזוז, אבינועם שטרנהיים, אלינה ארביטמן, מאיה נחמיאס, ניצן רייך"מראות" אסופת וידיאו ארט: דפנה שלום. איה צייגר. קרן זלץ. רועי כהן. יסמין דייוויס. דורון גולן. מורן אסרף. חביב קפצון. עירית בראל בסן.משבר גלים תערוכה קבוצתית: דפנה שלום. חן כהן. יעל בן שלום. קרן זלץ. שירה גלזרמן. מתי אלמליח. פרל שניידר. נעם ונקרט. טל יזרעאל. ניר אדוני. עדי ארגוב. עינת אלון. כרמית חסין. יעל פלדמן שביט.

Posted by ‎בית הבאר بيت البئر‎ on Sunday, August 4, 2019

בפועל, מצב הדברים הוא הפוך. המציאות של ערביי יפו רלוונטית מתמיד וקשורה קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה להיסטוריה המקומית של המרחב, כולל בתי הבאר. לראייה, עיריית תל אביב-יפו הכריזה לפני מספר חודשים על יוזמה לסיבסוד של 95% לדיירים שמעוניינים לרכוש את בתיהם אם המבנה בו הם גרים רשום תחת נכסי נפקדים. כשליש מהבתים האלו נמצאים ביפו, ושייכים לאותה תקופה וההיסטוריה של אמצע המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

היוזמה העירונית הגיעה אחרי שנים שבהם תושבי יפו וערים אחרות מתמודדים עם קשיים חברתיים, כלכליים וסביבתיים שמקורם נעוץ בהרס והחורבן החברתי והעירוני שהשאירה אחריה מלחמת העצמאות, צלקות עירוניות שנוכחות במרחב עד היום. אלו שכונות שסובלות מהיעדר שירותים חברתיים, העדר תשתיות ואי אכיפה של חריגות בניה ופלישות. במילים פשוטות, היוזמה הגיעה מכיוון שהשטח בוער. הרעיון למכור את הנכסים ששייכים למדינה בעיקר לאוכלוסייה הערבית מתייחס לבעיה כה אקוטית שהוא מקבל תמיכה רחבה וחסרת תקדים מכל הקשת הפוליטית, ברמה המקומית ובממשלה. ברור לכולם שמדובר בנושא שחייב הסדרה כדי לתת פתרון לחלק מהאוכלוסיות העירוניות המוחלשות ביותר בישראל. 

נכסים זה לא הכל: נישול מתמשך ופצע פתוח

יחד עם ההרס הפיזי והמרקם החברתי של יפו בקרבות של 1948, קרסו גם מוסדות התרבות וחיי הרוח היפואיים-ערביים. כיום, כתופעת לוואי להתעוררות הנדל"נית, מוסדות תרבות קמים לתחייה בתוך בתים פלסטיניים לשעבר תחת ניהול כמעט בלעדי של יהודים, ובמקרה הטוב תוך "שיתוף" של קהילות מקומיות שבמקרה הם פלסטינים שגרים ביפו. התושבים מצידם רואים איך העירייה ממשיכה בפרויקט מחיקת הזהות הפלסטינית מהמרחב העירוני של יפו מאז 1948.

קו ישיר מחבר בין הריסת שכונת מנשייה וכיסוי ההריסות במדשאות המוריקות של פארק צ׳ארלס קלור, שינוי שמות הרחובות ביפו משמות ערביים לשמות מנהיגים יהודים ופינוי בכוח, באופן מתמשך ושיטתי של תושבים ערביים מבתיהם על ידי רשויות מקומיות וממשלתיות בשל חובות וסיבות מנהלתיות. הפרויקט התל אביבי ממשיך בחסימת הגישה לדיור לאוכלוסייה הערבית ביפו דרך פרויקטי מגורים אקסקלוסיביים והשתלטות של חברת נדל"ן על עוד אחד מ-19 בתי הבאר שנותרו בעיר והעברתו לעירייה כמרכז תרבות תחת ניהולם של אוצר ואוצרת יהודים. 

חפשו את הערבי בתמונה. בית הבאר (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של מרכז בית הבאר)
חפשו את הערבי בתמונה. בית הבאר (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של מרכז בית הבאר)

המחשבה של עיריית תל אביב-יפו שבעלות על נכסים בלבד תביא לפתרון של בעיה חברתית, בזמן שפלסטינים ביפו חווים נישול מתמשך גם מנכסיהם התרבותיים, שלילת הזהות שלהם מהמרחב העירוני וחוסר יכולת להתחבר לנרטיב העירוני העכשווי של תל אביב-יפו, היא טעות חוזרת שתמשיך להעמיק את הפער בין האוכלוסיות הערביות והיהודיות בעיר. יפו העתיקה, הנמל, כיכר השעון וחנויות המזכרות לתיירים הם אטרקציה עבור מי שמגיע מחוץ לעיר, אבל הם גם פצע פתוח ומדמם עבור מקומיים שעדיין נושאים איתם סיפורים וזיכרונות משפחתיים על חיי העיר לפני שסופחה כ"עיר עתיקה" לתל אביב. 

אהלן וסהלן, יש דגים טריים יא זלאמה?

באתר העירייה, בית הבאר מצהיר על עצמו שהוא פתוח לכולם: ״בית הבאר הוא מרכז תרבות המהווה בית לגופי אמנות מקומיים, הדוגלים בפעילויות דו לשוניות וקשורים למקום ולקהילה שבה הם יוצרים. המרכז הוא גם בית לשכניו ולשכנותיו המתגוררים ביפו ובדרום העיר, והוא פתוח בפני תושבי ותושבות תל אביב-יפו, ובפני כל מי שמעריך תרבות ואמנות. המקום מציע פעילויות תרבות לקהל הרחב: מפגשי יוצרים, הקרנות סרטים, תערוכות אמנות, סדנאות כתיבה בעברית ובערבית, הופעות חיות ומרחב שהות לאמנים״.

אם זהו המצב, היכן הם האמניות והאמנים המקומיים, היפואים הפלסטינים? בתגובה לפניה שלי בעניין, ענו מבית הבאר כי לצערם ​​"לא נבחרו לתוכנית שהות האמן אמנים פלסטיניים כי הם לא הגישו מועמדות". בדומה לפרוייקטים יוקרתיים למגורים ביפו שאינם אומרים במפורש שנועדו ליהודים בלבד אך בפועל כמעט שאין בהם ערבים בשל מכשולים מכוונים, גם בית הבאר משתמש בפרקטיקות מוכרות של שומרי סף. בדרך בה בית הבאר מתקשר, בדרך בה הוא בנוי ובאופן בו הוא מנוהל וממומן, דואגת הגלריה הלכה למעשה שאמניות ואמנים פלסטינים פשוט לא ירצו להגיש מועמדויות.  

בסדנא תספר הטיפוגרפית לירון לביא טורקניץ', על השפה המיוחדת שעיצבה- שילוב של עברית וערבית שנקראת "ערברית"! לאחר מכן…

Posted by ‎בית הבאר بيت البئر‎ on Monday, December 6, 2021

הנה, בתקופת קיומה של גלריית בית הבאר כמעט ולא הציגו בה אמניות ואמנים פלסטיניים. בוועדות השיפוט של תוכנית שהות האמן אין נציגות לאמניות ואמנים פלסטיניים ותיקים ומוערכים, כאילו אין כאלו או שחסר ממי לבחור.  כך או כך, באף אחת משלוש תוכניות שהות האמן שהתקיימו עד כה, לא נמצאו אף אמנית או אמן פלסטיני ראויים להשתתפות בתוכנית. 

במקום להיות חלק מהבעיה, פעילות הגלריה בבית הבאר היתה יכולה בקלות רבה להיות חלק מהפתרון. במקום זאת, מי שזוכים לספר את הסיפור על בית הבאר הם אותם אלו שהינם בעלי אמצעים לעריכת מחקר ותוכנית שימור ומי שמבקשים להתוות את הנרטיב גם בהמשך. בשום שלב לא היה מקום לביקורת או לסיפור מנקודת המבט הפלסטינית, העכשווית או ההיסטורית, אפילו לא במסגרת התערוכה שמתארת ממש את המורשת של חלק גדול מהאוכלוסייה הפלסטינית סביב; אף אחד לא חשב שכדאי לשאול או לשתף גם אותם. כדי להתרשם מהאינטרסים האמיתיים שעומדים מאחורי תוכנית השימור, מספיק להתבונן בסרטון התדמית שפירסמו אקרו נדל"ן לפרוייקט המגורים NOYA שבנו במתחם. התפקיד היחידי שמיועד לפלסטינים בשכונה החדשה היא שירימו טלפון לדיירים כשיש להם דגים טריים בנמל.