חבורת נערים מאחדים כוחות נגד ליצן רצחני. כן, גם לנו זה נשמע מוכר
למרות הדמיון הלא קטן ליצירתו של סטיבן קינג, "בלאק-פון" (שמבוסס על יצירה של בנו של קינג) מצליח להתרחק מדמות האב ולבנות סרט מלנכולי ומאיים שבכלל עוסק בדרמת התבגרות של נער כבוי שהורגל בהתעללות, והסוף מצליח להרים אותו אפילו יותר
עיירה אמריקאית מנומנמת, 1978, ליצן עם בלונים (שחורים) חוטף ילדים, בריונות בבית הספר, אבא מתעלל, נערים מאחדים כוחות נגד הליצן הרצחני, אלמנטים על-טבעיים – המוטיבים שמרכיבים עלילת "בלאק-פון" נראים כאילו מישהו הרים אותם מ"זה" של סטיבן קינג, וארגן אותם מחדש באופן שונה (הפעם הליצן הוא אנושי). חיפוש קצר מגלה שהסרט מבוסס על סיפור מאת ג'ו היל, שהוא בנו של סטיבן קינג. כשהחל לכתוב ספרות אימה בשנות העשרים לחייו, היל הפך את שמו האמצעי לשם העט שלו, משום שקיווה לזכות בהערכה על בסיס יצירתו, ולא בשל הקשר המשפחתי. על הנייר, הסיפור שפרסם ב-2004 קצת פחות דומה לרב המכר האימתני של אביו מכפי שאפשר להתרשם מהסרט. זה הבמאי סקוט דריקסון, שגם כתב את התסריט (יחד עם רוברט קרגיל), שזרה עליו תבלינים (בעיקר חזותיים) מהמטבח של אבא.
לא עקבתי מקרוב אחרי יצירתו של דריקסון כי אימה אינו הז'אנר המועדף עלי, אבל אני יודעת לספר לכם שבעשרים השנה האחרונות הוא הפך לאחד הבמאים המובילים בתחום, עם סרטים כמו "גירוש השדים של אמילי רוז", "לילה מסוכן" ו"רוח זדונית" (ב-2016 הוא ביים גם את "דוקטור סטריינג'", אבל זה כבר משהו שונה לגמרי). כמי שמשתדלת להימנע מסרטי גרוש שדים ומ-Gore, אבל אוהבת מותחנים אפלים (וסרטי זומבים, וקומדיות שחורות), אני יכולה להעיד ש"בלאק-פון" שייך יותר לסוג השני, ושהאלמנטים העל-טבעיים משתלבים בו באופן מעניין ואפילו (כמעט) נוגע ללב. לא ראיתי את הטריילר לפני הצפייה בסרט, ומשעשיתי זאת התרשמתי שהוא חושף יותר מדי פרטים –מומלץ להימנע ממנו (ובכל זאת, הנה הוא כאן למי שלא יכול להתאפק).
לפני שהגיע להוליווד, ז'אנר סרטי האימה עוצב בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. אחד הידועים והמעולים שבסרטים ההם הוא "M" של פריץ לאנג מ-1931, המספר על רוצח סדרתי שחוטף ילדים קטנים בדרכם הביתה מבית הספר. הוא מפתה אותם באמצעות בלונים, ודימוי של בלון שהסתבך בין חוטי חשמל בתחילת הסרט רומז לכך שהילדה אלזי לעולם לא תחזור הביתה. דימוי דומה של בלונים שחורים שהסתבכו בין חוטי חשמל מופיע על רקע כותרות הפתיחה של "בלאק-פון", הוא ודאי מחווה לסרט הסמינלי ההוא. בכלל, בלונים הפכו בקולנוע לדימוי של ילדות אבודה. העובדה שכאן הם שחורים היא אולי דימוי לכך שאפילו הילדות אינה תמה עוד – הילדים הגיבורים חווים אלימות בבית ובבית הספר עוד לפני שהם נחטפים על ידי הרוצח הסדרתי.
"בלאק-פון" – הפקה של חברת ההפקות בלומהאוס המתמחה בסרטי אימה דלי תקציב ("ספליט", "תברח", "מז"ל טוב") – עוקב אחר פיני וגוון, ילדים לאב מכה. גוון מאמינה שחלק מהחלומות שלה מתגשמים במציאות, ואביה האלכוהוליסט (ג'רמי דיוויס הזכור מ"להציל את טוראי ריאן") חובט בה בדרישה שתפסיק להאמין, כי לדבריו זה מה שהרג את אימא שלה. בין האח והאחות יש חברות קרובה ותומכת, וכשנערים בריונים מכים את פין, גוון קופצת לעזרתו. הקשר בין השניים הוא הלב הפועם של הסרט (בסיפור המקורי הנוכחות של האחות מזערית). מדלן מקגרו בת ה-13 היא כבר שחקנית עתירת ניסיון (בין השאר נראתה ב"אנטמן והצרעה"). הופעתה המודגשת יתר על המידה בתפקיד האחות המגוננת תורמת לסרט גוון קצת קמפי, ומשלימה את הופעתו האנמית של מייסון ת'יימז כפיני. כשפין נחטף על ידי ה"grabber" (איתן הוק במסכה), גוון פונה לישו שיעזור לה לחלום חלומות רלוונטיים להצלתו. בינתיים פין הלכוד במרתף מחפש דרכים לברוח משם. משום שהסיפור מתרחש ב-1978, על הקיר במרתף תלוי טלפון שחור שמצלצל לפעמים באופן מוזר, למרות שהחוטף דאג לנתק אותו.
בסיפור יש כמה חורים, ורגעים שמעלים תהייה – פין בן ה-13 הרי יודע שילדים נחטפים ברחוב, אז מדוע הוא ניגש לאיש זר עם ואן שחור? בגיל כזה בלונים, אפילו שחורים, לא יכולים להיות פיתוי מספיק. והקטע עם החלון לא משכנע. רוב הזמן הסרט מפצה על הפערים בהגיון באמצעות טווייה אפקטיבית של האווירה. פרט להתפרצות של אלימות קשה בבית הספר בתחילת הסרט, רוב הזמן הסגנון החזותי הוא מלנכולי ומאיים יותר מאשר מחריד. וכשהנרטיב הייחודי מתחיל להתבהר, הסרט הופך לדרמת התבגרות של נער כבוי שהורגל בהתעללות, ועכשיו נדרש למצוא בעצמו את התושייה להתמודד. למרות נפילת מתח באמצע, לקראת הסוף החוטים העלילתיים מתלכדים לסיקוונס זכיר, שמביא את הסרט לסיום מוצלח המרומם אותו מעל הממוצע.
★★★✯ 3.5 כוכבים
The Black Phone בימוי: סקוט דריקסון. עם אית'ן הוק, ג'רמי דיוויס. ארה"ב 2021, 102 דק'