תאמינו להייפ: "ג'וקר" הוא סרט מכשף שבמרכזו הופעה מסעירה

סיפור הרקע של הג'וקר לא נחווה כסרט קומיקס כלל, והאפקט המיוחד היחיד בו הוא ההופעה הפנומנלית של חואקין פיניקס

חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
10 באוקטובר 2019

אחת הקלישאות הגדולות של נבלים בקולנוע היא הצחוק המאיים שמסמן אותם כסדיסטים שנהנים להרע. הצחוק הוא מוטיב בולט ב"ג'וקר", אבל הוא לא דומה לשום צחוק של נבל שראיתם ושמעתם בעבר. ארתור פלק (חואקין פיניקס) הוא בחור לא יציב שנוטל שבעה סוגים של תרופות כדי לתפקד, והצחוק שלו הוא סימפטום נוירולוגי. אין לו שליטה על התקפי הצחוק, שתוקפים אותו בעיקר כשהוא בלחץ, ונדמים יותר לצורך להקיא. גם כשהוא צוחק מתוך כוונה, במופעי סטנד אפ, נראה שאינו מבין את הבדיחות ומשחרר צחוקים במקומות הלא נכונים. כי ארתור, כמו שאומרת לו אמו הדכאנית (פרנסס קונרוי מ"עמוק באדמה"), הוא נטול חוש הומור. אבל כמי שלא ידע אהבה בחייו הוא רוצה לעלות על הבמה ולזכות באהבת הקהל, וזה הופך את הצחוק שלו לטראגי.

הג'וקר נוסח הית' לדג'ר ב"האביר האפל" סירב לכל ניתוח פסיכולוגי. אבל הוא כבר היה נבל שלם ומעוצב, ואילו כאן אנחנו מקבלים את סיפור הרקע של הדמות, המתרחש כשברוס וויין הוא עדיין ילד ואביו העשיר עדיין בחיים. הג'וקר נוסח פיניקס הוא גבר שפוף ומוכה עם היסטוריה של ילד מעונה שיום אחד מתפוצץ, ורואה כי טוב. רמז מקדים למטמורפוזה שיעבור מאדם נואש לנבל מהסרטים מופיע בסצנה שבה הוא מגיב בדממה לדבריה של הפסיכולוגית שלו, שמספרת לו שהיא נאלצת להפסיק את עבודתה עקב קיצוץ בתקציב הרווחה. פניו מתעוותים כמו עברו מורפינג דיגיטלי והופכים למסכה של אימה, רק שפיניקס עושה הכל בעצמו. גם גופו המעוות למראה הוא תוצאה של דיאטה רצחנית. זה לא סרט אפקטים, ויחסית להפקה הוליוודית זה גם לא סרט יקר. האפקט המיוחד שלו הוא ההופעה הפנומנלית של השחקן שבמרכזו, שעם זאת שהוא מהלך אימה, הוא גם נוגע ללב.

חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)

>> חואקין פיניקס: "בהתחלה רק רציתי שהג'וקר יילך להזדיין". ריאיון

"ג'וקר" לא נראה ואינו נחווה כסרט קומיקס, אלא כחלום בלהות בנוסח הסרטים האמריקאיים של שנות ה־70. העיר שבה הוא מתרחש אמנם נקראת גות'האם, עירו של באטמן, אבל גות'האם מעולם לא דמתה כל כך לניו יורק המטונפת של שנות ה־70, כשהעיר הייתה על סף פשיטת רגל, הרכבות התחתיות היו מכוסות בגרפיטי ואלימות פשטה ברחובות. זאת ניו יורק של "נהג מונית", "רשת שידור" ו"אחר צהריים של פורענות", סרטים שנוצרו בעידן הקצר שבו הוליווד השקיעה ביצירות קולנועיות חתרניות שטשטשו את הקווים בין הטובים לרעים, לפני שחזרה לסורה והחלה להפיק שוברי קופות על גיבורי־על.

ארתור מתגורר בבניין דירות עלוב עם אמו החולה והתלותית, מתפרנס בקושי כליצן להשכרה ומפנטז על השכנה הנאה שהוא פוגש במעלית. הוא גם מפנטז על מפגש עם מורי פרנקלין (רוברט דה נירו), קומיקאי עם תכנית אירוח בטלוויזיה – חוט עלילתי שכבר דובר על הדמיון שלו ל"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה, שבו דה נירו גילם דווקא את תפקיד המעריץ הפסיכוטי. באופן מעניין, הרפרנסים המוזיקליים בפסקול, כמו גם קטעי סרטים בטלוויזיה, דווקא שולחים אותנו רחוק יותר לשנות ה־30 – לפרד אסטר ולצ'רלי צ'פלין המוצגים כהשראות לאפיון הנוכחי של הג'וקר כליצן עצוב וכרקדן. הדיסוננס בין הרפרנסים התרבותיים מעשיר את האווירה הניהיליסטית הדחוסה והמכשפת של הסרט.

חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
חואקין פיניקס, מתוך "ג'וקר" (צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)

לא פחות מהרפרנסים הקולנועיים מרחף על "ג'וקר" המקרה האמיתי של ברנרד גץ, שב־1984 ירה בארבעה נערים שחורים שביקשו/דרשו ממנו כסף ברכבת התחתית במנהטן. גץ טען להגנה עצמית, והפך לגיבור תרבות כמי שנמאס לו מאוזלת ידה של המשטרה והחליט לעשות מעשה. בסרט, ארתור המבוהל מותקף באלימות על ידי שלושה אנשי עסקים לבנים, שרגע לפני כן הטרידו אישה שישבה גם היא בקרון. ארתור המבוהל שולף אקדח שנתן לו "ידיד" והורג אותם. זה רגע המפנה של דמותו – בעקבות האירוע הוא מזדקף ונבנה מהערצת הציבור, דבר שלא זכה לו כשניסה להופיע על הבמה. לא מעט מבקרים באמריקה תקפו את הסרט על כך שהשתמש באירוע ההיסטורי המפלג, אך הוציא ממנו את האלמנט הגזעני, ובכך לטענתם רוקן אותו מתוכן. אבל עם זאת שהסרט נטוע לכאורה בסוף שנות ה־70, הבמאי טוד פיליפס מתאים את הזעם שלו להווה. ולכן הפנייתו לעבר בריונים לבנים נוסח אלה שעשקו את הציבור וחוללו את המשבר הכלכלי הגלובלי, ועל הדרך גם ניצלו נשים, הוא נכון ורלוונטי. ומשטעם את טעם הנקמה, ארתור רודף אחר אחד מתוקפיו ויורה בו בגב – הקורבן הופך לרוצח. האימפקט של האירוע על הציבור, שעוטה מסיכות ליצן ויוצא להפגין ולהתפרע נגד בעלי ההון, מסבך את העמדה המוסרית של הסרט, וגם מייצר את כמה מרגעיו החזקים.

כסיפור מקור, יש כאן יותר דרמה מאשר עלילה, ולכן יש שמוצאים את הסרט משעמם. אני הייתי מרותקת אליו רגשית, דבר שלא קרה לי עם רוב סרטי הקומיקס משני בתי ההפקה המובילים. הטיעון שכמה ממהלכיו צפויים אינו מהותי בעיניי, משום שהסרט אינו מונע על ידי תחבולות עלילתיות, אלא על ידי בנייה הדרגתית ומעמיקה של הדמות שבמרכזו. אמו של ארתור מספרת לו סוד על האב שמעולם לא הכיר, ועל האופן המביש שבו נהג בה. הסיפור הזה מוכחש על ידי אחרים, והסרט משאיר את השאלה פתוחה. אבל אני מאמינה לאם שסיפורה מעשיר את הדרמה הרגשית והמוסרית, ומצטרף לחיווי העדכני של הסרט לגבי גברים בחליפות. הזעם שמתפרץ מ"ג'וקר" מרגיש אותנטי כי הוא מלא בכאב.

 

ציון: 4.5/5
סרט על: סיפור מקור אפשרי של הג'וקר
ללכת? כן. קולנוע מכשף שבמרכזו הופעה מסעירה

Joker בימוי: טוד פיליפס. עם חואקין פיניקס, רוברט דה נירו, פרנסס קונרוי, זאזי ביטס. ארה"ב 2019, 122 דק'