שנה טובה לדוד גיבור: דניאל הגרי הוא כל מה שהמדינה שלנו צריכה

הזמן רץ גם כשלא נהנים, מתברר, והמלחמה שאנחנו חיים בתוכה – שהתחילה כמלחמת עזה או מלחמת ה-7.10, אבל התפתחה למשהו חמור, גדול והיסטורי פי כמה – מלווה אותנו כבר שנה תמימה. שנה שבה, יחד עם ההרוגים, החטופים ושאר הבשורות הרעות שהביאה איתה, ניפצה גם לא מעט אשליות ושינתה את כולנו, אפילו את מי שאוהבים להתעקש שהם צדקו כל הזמן. התקופה הזאת מביאה איתה חוסר ביטחון. אצל חלקנו זה היה חוסר ביטחון במנהיגות שלנו; אצל לא מעט אנשים, חוסר הביטחון היה לגבי הצבא; חלק אפילו מגלים חוסר ביטחון מובהק כלפי המדינה שלהם, ולגבי השאלה האם הם רואים בה את המקום שבו הם רוצים לחיות. וכל חוסר הביטחון הזה הוא סביר והגיוני – אבל יש מי שמנסה להפיג אותו, להילחם בחששות ולהיות שם בשביל הציבור.

>>

וזה לא היה ראש הממשלה. כשהיה קשה באמת – הוא לא היה שם. מדי פעם הוא שלח לציבור איזה סרטון של כמה שניות, כאילו הוא עושה טובה. שר הביטחון שלו, יואב גלנט, דיבר איתנו אפילו פחות – אבל במציאות שבה כל דיון ישראלי נחתך על קווי המתאר שבין אהדת נתניהו לשנאת נתניהו, הוא מקבל הנחות. את הדמויות הממשלתיות הבכירות האחרות – שר האוצר או השר לביטחון לאומי, למשל, אנחנו מעדיפים לא לשמוע בכלל. בכל פעם שהם מדברים, הם רק מחוללים יותר נזק בזחיחות, ביהירות, בפירומניות.

יש למעשה רק דמות אחת שהתעקשה לעמוד מול הציבור הישראלי כדי להחזיר לו את תחושת הביטחון. קוראים לו דניאל הגרי והוא דובר צה"ל. האיש היחיד שבאופן קבוע, כשטוב וכשרע, כשמרגש וכשעצוב, היה שם בשביל הישראלים. דיבר איתם. נגע לחששות ולפחדים שלהם, ובעיקר נתן כבוד למה שהם מרגישים. בתקופה שבה הממשלה, זו שהיתה אמורה לעשות את העבודה הזאת, מתעסקת בעיקר בצבירת לייקים ובעשיית "דווקא" – הגרי הוא הסמל לקונצנזוס הישראלי החדש.

כשמסתכלים על רשימת דוברי צה"ל לאורך הדורות – רובם הם שמות די אלמוניים. אנשים שפשוט עשו את העבודה שלהם, בעיקר במחשכים, וכמעט ולא באו במגע עם הציבור. היוצאים מן הכלל הם כמובן נחמן שי, שהיה דובר צה"ל במלחמת המפרץ (וזוהה עם הביטוי "שתו מים"); מירי רגב, שהיתה דוברת צה"ל בזמן ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, ולימים הפכה לסוכנת כאוס בכירה; אולי גם אבי בניהו, שדברר את צה"ל במבצע עופרת יצוקה (וייזכר בעיקר בגלל התספורת). אבל דניאל הגרי, בניגוד ל-30 האנשים שכיהנו בתפקיד בעבר, הוא ליגה אחרת. והוא ייזכר עוד הרבה שנים.

איך זה קרה? קודם כל, ועד כמה שזה יישמע שטחי – צריך לתת תשומת לב למראה שלו. הגרי נראה כמו ישראל היפה והבטוחה בעצמה – כמו ההשתקפות שהיינו רוצים לראות במראה, בטח אחרי התקופה החרדתית שליוותה את ה-7.10. ההופעה שלו קשורה גם למראה החיצוני – לעיניים הכחולות, לחזות המרשימה והרגועה. לא צריך להסתיר את זה – מדובר באיש די נאה, כסוף שיער, מישהו שמדבר בביטחון ובחדות, בתקופה שבה הרוב מגמגמים. כולנו זוכרים איך איה כורם כתבה עליו מחדש את "יונתן שפירא", ואיך במשך חודשים ארוכים הוא היה כמעט סמל סקס.

לאחר מכן, וחשובה מכך, מגיעה האמינות. בתקופה הזאת אנחנו כבני אדם – ובטח כישראלים – מאמינים פחות ופחות בסמכות. המנהיגים שלנו (לא משנה מאיזה צד הם) הם אנשים שלא נתפסים כאמינים, אלא כשקרנים, חלשים או מזגזגים, ובעיקר כדואגים לעצמם ולא לכלל הציבור. על התקשורת בכלל אין מה לדבר. ואחרי ה-7.10, איבדנו אמון גדול גם בצבא. התחושה הזאת ש"יש מי ששומר עלינו", התנפצה בענק כשחבורת מחבלים די עלובה הצליחה לטבוח ולרצוח מאות אזרחים, כשבמשך שעות לא היה מענה. יכול מאוד להיות שזו הסיבה שבגלל הגרי עומד בפרונט. בניגוד להרצי הלוי או אהרון חליווה, שמזוהים עם הכישלון, הגרי כדמות דווקא נתפסת כנקייה – הוא לא היה מעורב בקבלת ההחלטות, ואין עליו את הכתם שרבץ על בכירי הצבא.

כשהקשבנו לו – האמנו לו. התחושה היא תמיד שהדברים שהוא אומר בדוקים. הוא מתנסח בזהירות (בניגוד גמור לפוליטיקאים, שהטרלתם אמנותם), הדיבור שלו שקול ומדוד, לא מתלהם ולא מתבהם, אלא פשוט ניסח את האמת הפשוטה שכל האזרחים היו יכולים להתחבר אליה. והוא פשוט היה שם. באופן קבוע. בעיקר, בתקופה שבה החרדה היתה בשיאה. בחודשים הראשונים שאחרי 7.10, וגם עכשיו סביב המתקפה האיראנית, חיפשנו דמות שתדבר אלינו ושנוכל להאמין לה. לא מצאנו את זה אצל אף אחד מגורמי השלטון, אצל אף אחד מהשרים הבכירים, גם לא אצל נשיא המדינה. הגרי היה כמעט כמו המצוף שאתה נאחז בו בלב ים – היחיד שמנסה להפיג את החששות שלך בתוך עולם שיצא משליטה.

אנחנו מחפשים מישהו להיאחז בו. השנה האחרונה היתה איומה, בעיקר כי לא ידענו לאן הולכים – למעשה, עד עכשיו לא ברור לנו לאן כל הדבר הזה הולך. מה מטרת המלחמה הזאת? מה רוצים להשיג בסוף? ראש הממשלה לא עסוק בזה. הוא עסוק בלייצר סיסמאות וכובעי מצחיה מפגרים. שר הביטחון עסוק בהישרדות אישית. הנשיא הרצוג הוא… ובכן, הנשיא הרצוג. וזה לא התפקיד של הגרי לתת תשובות, אבל הוא היחיד שלפחות ניסה לנסח קונצנזוס. הוא זה שניסה להאיר לנו את הדרך, גם אם בטווח הקצר – להגיד לנו מה קרה כדי שנוכל להבין מה יהיה.

סביר להניח שבניגוד לרגב שהצליחה, או לנחמן שי שהרבה פחות הצליח, הגרי לא יילך לפוליטיקה. הוא מספיק טוב ומספיק מוכשר כדי לעשות דברים אחרים. אבל אם יש משהו שצריך לאחל לשנה הקרובה, שתהיה אינשאללה קצת יותר טובה, זה שאת ה"הגריזם", כולנו בכל זאת נאמץ. אם דברים גדולים כמו "חזון" הם יותר מדי לבקש, בואו נתחיל מזה שהפוליטיקאים שלנו ילמדו ממנו לתת את הדין וחשבון שמגיע לציבור. לתת את הכבוד המינימלי הזה לעם שבחר ושלח אותכם. לשמוע אותו, גם אם התשובה לא תמיד תהיה נעימה; להיות שם כשקשה בכישלונות ולא רק כשטוב בהצלחות. להיות נוכח במציאות שלנו ולנסות להאיר את הדרך הלאה. ואולי זה בכלל עלינו – שנבחר יותר אנשים כמו הגרי ופחות כמו כל השאר.