"האח הגדול" חזר לספק אסקפיזם טראשי. רק אל תשכחו להיות עצובים
זה הולך להיות ציני, זה הולך להיות פטריוטי, זה הולך לסחוט דמעות וכאב מאירועי מלחמת שבעה באוקטובר, ומצד שני אף אחד בהפקת "האח הגדול" לא הולך לוותר על השטיקים והטריקים הרגילים של התוכנית. אבל אלה החיים שלנו עכשיו וגם לנורמליות הטראשית של "האח" יש תפקיד
240 ימים עברו, אבל הדילמה עדיין איתנו: דילמת המשך החיים. הפצע המדמם של ה-7.10 עדיין לא הגליד, אפילו לא קרוב לזה. 125 חטופים עדיין בעזה, אוקיינוס הכאב עדיין מלא בדמעות, בכל פינה שאתה הולך – אפשר כמעט פיזית להרגיש אותו, גם עכשיו. ואף על פי כן, ולמרות הכל, החיים נמשכים. כבר תקופה. רובנו המוחץ חזר לעבוד וללמוד וללכת להופעות וסרטים וכדורגל, וחזרנו גם לראות טלוויזיה. התעשייה המקומית, שבהתחלה חזרה למסך בדחילו וברחימו, כבר פועלת בפול פורס. ואחרי "מאסטר שף" ו"רוקדים עם כוכבים", אתמול (ראשון) – גם "האח הגדול" קפצה חזרה למסך, עם העונה החדשה.
>> גאווה ישראלית: יאיר שרקי הוא אור קטן שמנטרל חושך גדול
אבל כאן יש הבדל. כי אם החזרה של "מאסטר שף" ואפילו "רוקדים" הססגונית התקבלה בשקט יחסי, שובו של "האח הגדול" עשה רעש. קמפיינים שלמים קמו נגד חזרת התכנית, כולל כאלה שמתחו קו ישיר בין דיירי האח הגדול הכלואים לבין החטופים. הסאבטקסט, ולפעמים הטקסט המפורש, היו ברורים: "האח הגדול" קצת יותר מדי אסקפיסטי לנפש הישראלית הפצועה. שם עובר הקו האדום. כי "האח הגדול" מסמלת את הטראש המוחלט; את הריאליטי הקיצוני, המסחרי עד הסוף, זה שלא בוחל באף אמצעי כדי לייצר רעש ורייטינג. במציאות העדינה של הזמן הזה, בעיני רבים זה היה כמעט פוגעני.
"האח הגדול" נאלצה להתמודד עם הדילמה החותכת והמתמשכת: האם באמת אפשר לחזור לשגרה? כמה אפשר לעשות תכנית ריאליטי, כשהמציאות בחוץ בוערת? האם ניתן בכלל ליהנות בתקופה הזאת? כמו לא מעט תכניות בידור שחזרו לשדר, גם "האח" נאלצה ללכת בין הטיפות. גם בתכנית הזו, היה לא מעט כאב (כולל ברמה האישית, על שני חברי צוות בהפקת התכנית שנרצחו בנובה; או על האחיין של המגיש, גיא זוארץ, שהלך גם הוא במסיבה הארורה ההיא). ועם זאת, ועם כל הצרימה האפשרית, מוכרחים להמשיך לנגן. או לריב על סיגריות, מה שיבוא קודם.
וצריך לומר: הציפייה לטלוויזיה סטרילית משגרה קצת מנותקת מהמציאות. החיים של רובנו הגדול נמשכים – הם נמשכים תוך כדי כאב וצער וחרדות אינספור (אמיתיות ומלאכותיות), אבל הם נמשכים. ואם זה המצב, וכולנו ממשיכים לקיים את השגרה פחות או יותר – מי אנחנו שנבוא בטענות להפקה של תוכנית טלוויזיה? באותה מידה שאנחנו עדיין נבוכים מהאפשרות לקיים את השגרה, אנחנו רצים אליה – נאחזים בכל פיסה של נורמליות בתוך מציאות לא נורמלית. "האח הגדול" הוא בסך הכל עוד סממן לזה – וכנראה שגם טבלאות הרייטינג יאששו את זה.
ועדיין, זו לא תהיה עונה רגילה. אפשר היה להרגיש את כאב ה-7.10 עובר כמו חוט שני אצל רוב הדיירים שנכנסו בחלק הראשון (היום ישודר אירוע כניסה נוסף): אחד שהגיע ישר ממילואים, ושניים שבאו מהדרום, ועוד מעט (לפחות לפי הפרומואים) ייכנסו גם מפונים מהיישובים שננטשו ואנשים שאיבדו חברים בנובה; "האח הגדול", שבעונות האחרונות התרחקה מהפוליטיקה ומהאקטואליה כמו מאש, מבינה שהיא כבר לא יכולה להרשות לעצמה את הניתוק הזה. והעונה היא תשקף את החברה הישראלית פוסט 7.10 כמו שהיא: כואבת, דומעת ואמוציונלית בטירוף.
לפעמים, ההקשר הוא לא מפורש; שלוש דיירות בעונה הזאת – גאיה ("הפייקית"), אמילי וקורל – סבלו מחסך הורי, למשל. לכל הדיירים יש אישיו מסוים שהם צריכים להתמודד איתו, כמובן. לצד הקרקסיות הקלאסית של בחירת המתמודדים (שני אחים תאומים, מתמודד נמוך קומה, דיירת מזרחית סטריאוטיפית), התחושה היא שבין כולם איחד העצב; אולי גם זה סוג של מס שההפקה משלמת לצופים כדי לשדר את "האח הגדול" עכשיו. ניתן לכם את האסקפיזם, אבל לא נשכח להיות עצובים בדרך.
ומה מחבר את הדיירים הפגועים, ונותן להם משמעות? השבט. חיים התגבר על הכאב וההצקות בגלל מי שהיה כשהתקבל לצבא; קורל, שגדלה להורים ממאוריציוס וגאנה, התחברה לחברה הישראלית דרך הצופים; אמילי מצאה את המקום שלה בלהקה צבאית. כמו כולנו, גם הדיירים שהיו אבודים מצאו את עצמם בחיקו החם של הפטריוטיזם. סביר להניח שהקו הזה יימשך גם בפרק שנראה הערב.
ואם בכל זאת להיכנס קצת לנבכי העונה הזו והחידושים שלה, עוד טרנד שאחריו רודפת ההפקה הוא האינטיליגנציה המלאכותית – דיירי ה-AI. שני דיירים, אחד בפרק ששודר אתמול ואחד בפרק שישודר הערב, הם לא דיירים אותנטיים שהגיעו מהרחוב, אלא כאלה שנבנתה סביבם עלילה פיקטיבית שלמה. בהפקה טענו שהם נוצרו בעזרת תוכנה, פעם היו פשוט קוראים לזה "שתול של ההפקה" – מישהו שנבנה סביבו סיפור כתוב היטב, שנועד להניע תהליכים בתוך הבית. העיסוק בטכנולוגיה כמובן מגניב, אבל זו לא סיבה להתפאר יותר מדי. אלא אם כן "A.I" זה ראשי תיבות של "אנחנו יצרנו".
וחוץ מזה, ראינו שוב לא מעט שטיקים הפקתיים: למשל, אפקט ה"וואו" בדייר הראשון; אם לפני שתי עונות זה היה קאזם, ובעונה שעברה זה היה יענקי, הפעם זה היה חיים טוויטו, המתמודד נמוך הקומה, שנכנס בנאגלה הראשונה ממש, יחד עם בחור שחזר ממילואים, עם זקן ובלורית שיער, וקוראים לו עידן. נשמע לכם מוכר? טוב שהוא לא בא עם גיטרה ושר שיר מקורי שהוא כתב.
וכן, גם בעונה הזאת האלמנט הרומנטי לא נזנח – התחרות עם "חתונמי" עדיין בועטת ואצל רוב הדיירים בבית עדיין השאלה מספר אחת היא "מה עם זוגיות". ברור ש"האח הגדול" השאיר קצוות – הכניס דיירות מאוד יפות, ודיירים מאוד חתיכים, כולם בגילאי 20+ (הגיל הממוצע הוא 27.6) – בקיצור, בריכת הורמונים שצפויה להתפוצץ בדרך כזו או אחרת ולספק לכם את האסקפיזם שבשבילו באתם. "פרדייז הוטל" שפיזרו עליה קצת שמרנות ישראלית קלאסית ומסורת, כמו בעונות הקודמות.
והאמת? אולי טוב שזה ככה. כי במציאות שבה הכל משתנה ובדרך כלל משתנה לרעה, לפעמים קצת מהדביליות יכולה להאיר הרבה מן החושך. הצופים שיישבו מול "האח הגדול" בחודשים הקרובים יחפשו את זה יותר מכל. זה ייראה אחרת, זה ירגיש אחרת – אבל גם לנורמליות הטראשית של "האח" יש תפקיד. דווקא עכשיו.
וברור שזה גם ציני – אחרי הכל, מה יכול להיות יותר ציני מאשר קריאה נרגשת לשחרור החטופים ואז לעבור להצגת זוג תאומים זהים? איך מעכלים בדיוק את העצב וה"לא שכחנו את ה-7.10", עם זה שאתם מיד עוברים להפסקת פרסומות? ("של דקה אחת", אבל כזו שמגיעה אחרי כל דייר שנכנס לבית כמיטב המסורת) כולנו בתוך הבלגן הזה, בתוך התחושה הלא נעימה, עם אותו גוש בגרון. אבל אלה החיים שלנו עכשיו; מלאים בסתירות, מורכבים, מבאסים ומהנים בו זמנית. אפשר לברוח מהקוקטייל המוזר הזה של "האח הגדול" כמה שרוצים, אבל נראה לי שכולנו קצת שיכורים ממנו עכשיו. אם נרצה או לא.