תמיד חשבנו על האפוקליפסה. ואז הגיע האלבום האחרון של האנושות

תום הררי הוא סולן להקת "חשש אמיתי", שמוציאה בימים אלה את שיר הנושא מתוך אלבומה השלישי "האלבום האחרון של האנושות". מופע ההשקה לסינגל החדש יתקיים ביום חמישי 11.7, באוזןבר בתל אביב. פרטים וכרטיסים כאן

>> מוזיקה היא התשובה: איך מחלימים כשהמציאות ממשיכה להלום בנו?
>> יחד עם המוזיקה ננצח. ננגן כמו שלא ניגנו מעולם. דווקא עכשיו

הרעיון לשיר "האלבום האחרון של האנושות" התחיל לפני כשנה וחצי, כשהתחלתי לעבוד על האלבום השלישי של הלהקה. האלבום נכתב בתקופה אישית של המון שינויים, הרבה דברים שהסתיימו בלהקה ובחיים שלי הציפו הרבה שאלות על המשך הדרך, וגרמו לי להתאהב ברעיון המוקצן של כותרת פוסט אפוקליפטית כזו. מה שהתניע את הרעיון של היו אינספור הכתבות והדיבורים על היכולות של טכנולוגיית ה-AI, בעיקר בהקשר האמנותי, יכולות שמקפלות בתוכן אינספור עבודות ועיסוקים שונים בתעשיית המוזיקה והאמנות.

כשהיינו בני נוער, היינו נפגשים ויושבים בבית עץ של אחד מהחברים, מעשנים, שותים, מדברים. תמיד בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שצחקנו, ריכלנו והתוודנו, כשכבר היינו לא מפוקסים, איזה אחד היה מספר חזיון עתידני מאיים – פעם על איראן והפצצה הגרעינית, פעם על שינויי אקלים שיחרבו את העולם ולפעמים גם על השתלטות הרובוטים על האנושות. היה מרתק ומבהיל לחשוב על זה, אבל בסופו של דבר זה נראה היה כמו חזיון רחוק ומוזר. היום, 20 שנה אחרי, אני מרגיש שאני חיי בתקופה כזו שכל החזיונות מתגשמים בה. ומשום מה, למרות שכביכול חזיון הרובוטים נראה הבטוח מכולם (כרגע), הוא זה שהכי מעסיק אותי.

המחשבה שחיים שלמים שהשקעתי בללמוד כל פיפס בעולם המוזיקה – תווים, תיאוריה, נגינה, סאונד, מיקס ועוד – יכולים להסתכם בשורת טקסט לקונית בתוכנת אינטליגנציה מלאכותית כזו או אחרת, היא מחשבה מלחיצה. בחמש דקות התוכנה עוברת את אותם תהליכים השראתיים שאני עובר, רק בלי לדפוק את הראש בקיר פעמיים, לצאת לעשן שלוש פעמים ולא לישון במשך שבוע. אבל אני חושב שהרגעים האלה שבהם אתה נשרף רק כדי למצוא את הרעיון שיחייה אותך הם הרגעים הכי חשובים בתהליך היצירה, ואולי בכלל בחיים (יש מצב שאני אוהב לסבול?).

לפני זמן מה קראתי בטור של חיים לוינסון שלדעתו מכונות לא יוכלו לייצר את אותם הרעיונות הטובים של בני האדם בדיוק מהסיבה הזו. הן לא מכירות את החוויה המתסכלת של הפער בין המציאות לדמיון, הן לא יודעות מה זה לב שבור והן לא חוו את אותה חוויה שורפת של חיפוש. ועדיין, האם התוצאה באמת כל כך שונה? כרגע נראה שכן, אבל בעתיד הנראה לעין – לא בטוח בכלל.

וכן, אני מכיר את האמירות שגם כשהסינתיסייזר הומצא בשנות ה-80' אמרו שנגמרה העבודה לנגני הקונצרטים, וכשהמציאו את ההקלטה הדיגיטלית גם אמרו שהלכה המוזיקה, וגם כשהתחיל עידן ההורדות אמרו את זה (זה לא הרס קצת בתכלס?), ותמיד בסוף המוזיקה המשיכה להתקיים והכישרונות האנושיים המשיכו לבלוט הרבה יותר מיכולותיהן המכניות של המכונות. אני בטוח שגם הכלי הזה יהפוך עוד מעט לכלי שנמצא בכל אולפן, וגם אני אאמץ אותו כמו הרבה כלים דיגיטליים אחרים.

אבל כרגע, כשאנחנו בשיא העיסוק בזה, הרגשתי צורך חזק לשלב את החרדה הזו מאיבוד האנושיות באמנות בתוך השירים שלנו ובשיר "האלבום האחרון של האנושות" באופן ספציפי, לתת איזו צעקת "אמא׳לה" כזו על כל העתיד הזה שרץ לנו עכשיו מול העיניים, הרבה יותר מהר ממה שאנחנו יכולים לקלוט. מין פחד כזה שהחיים רצים כל כך מהר ואותן תוכניות על הצלחה ויצירה, אותן תוכניות שממש רקמתי באותו בית עץ הם חברים לפני 20 שנה, אולי כבר לא רלוונטיות יותר.

אני לא כזה בומר, ואני גם לא ארלי אדפטר, אבל אני גם אסתגל ואמשיך ליצור ולדמיין. ובכל זאת, לרגע אחד באלבום הזה הייתי צריך לעצור ולהסתכל על כל הדבר הזה. הנה מחשבה: בעידן הסינתיסייזרים, כשהרבה אנשים חשבו שהמוזיקה מידרדרת (כמובן שהיא רק התפתחה – איזה מדהים זה שנות ה-80'), קמה להקה אחת כתגובת נגד לאותו פיתוח טכנולוגי – הסמיתס. הסמיתס ניסו לעשות מוזיקה אקוסטית לעומתית לכל הגל החדש רווי הסינתיים, ו-וואלה, הם עשו את זה פרש לאללה. מה שאומר שגם מתוך ההתנגדות לטכנולוגיה אפשר אולי ליצור משהו בועט! ועכשיו, כשטכנולוגיה הולכת להחליף המון מעבודת האולפן, אולי החיות של הבמה תהיה הדבר החשוב באמת ולא רק הרבה יותר מהאולפן.

עוד מחשבה היא דווקא על טכנולוגיית ה- VAR. אחרי כמה שנים שבהן הטכנולוגיה אומצה בכל הליגות, הליגה האנגלית, שנחשבת לטובה בעולם, שוקלת להיפרד ממנה. האם זו תגובה ריאקציונית או התפתחות? האם יש מצב שלפעמים טכנולוגיה מפותחת לא מפתחת את האנשים שמשתמשים בה, ואפשר פשוט להחליט להיפרד ממנה? ואולי אם באמת האנגלים יוותרו על ה-VAR עוד ליגות יילכו בעקבותיהם? לא יודע. אבל המחשבה הזו על אנשים שנפרדים מטכנולוגיה, למרות השיפור הטכני שלה, מעניינת אותי מאוד. אנחנו כל כך מוצפים בטכנולוגיה מכל כיוון שקשה לדמיין את עצמנו חוזרים אחורה. אבל אולי לא כל פרידה כזו היא בהכרח ללכת אחורה.