יא אללה: האישה שתביא את השפה הערבית לפארק צ'ארלס קלור

שירי מלר, 33, עובדת ב-WIX, בוגרת תואר שני לעיצוב תעשייתי בבצלאל. גרה במרכז תל אביב כבר 12 שנים. בימים האלו היא עובדת בנחישות וסקרנות גבוהה על منقول מנא'ול, פרויקט תרבותי-חברתי שהגישה במקור כעבודת גמר לבצלאל. התקווה העיקרית היא שכבר בקיץ הקרוב תוכלו להתרשם ממנו בפארק צ'ארלס קלור, ויותר מזה – שהוא ישפיע על הדרך שאנחנו חושבים בשתי השפות, עברית וערבית. 

מתוך הפרויקט מנא'ול (צילום ועיבוד באדיבות שירי מלר)

תוכלי ספרי קצת על הפרויקט הזה?
"לפרויקט קוראים منقول מנא׳ול. הפירוש של זה בערבית זה מועבר או מועתק. זה פרויקט שהיה עבודת הגמר שלי בלימודים לתואר השני בבצלאל, ואני עובדת על ההוצאה שלו בימים האלו עם נואל ערפאת שהיא מעצבת גרפית. הרעיון של הפרויקט הוא להשתמש במרחבי הבילוי הציבוריים כפלטפורמה ליצירת קשר בין תרבותי באמצעות הנכחת השפה הערבית במרחב".

איך הרעיון נולד?
"בעקבות מחקר על שפה במרחב באופן כללי. יצאתי לחילופי סטודנטים בזמן הלימודים בבצלאל, למדתי בעיר באיטליה שנקראת בולצנו. בהתחלה לא ממש הבנתי את זה, אבל מאוד ניכר שזאת עיר דו לשונית. זה היה אזור שנכבש על ידי אוסטריה וכשהוקמה הרפובליקה האיטלקית הם קיבלו מעמד מיוחד, ובכל האזור הזה יש שימוש גם בשפה הגרמנית וגם באיטלקית, בשפה המדוברת ובשלטים. יש שם למשל רחובות עם שני שמות, שם באיטלקית ושם בגרמנית, וזה לא אותו השם". 

למה בחרת בלימודי התואר השני?
"הגעתי לתואר השני בכלל מעולם הכתיבה, וחשבתי שאני מגיעה לתואר כדי לקבל עוד פרספקטיבה. תמיד עבדתי בעולמות שמתמקדים בתוכן וצורה, ורציתי לקבל מידע ואסמכתא על העולמות החזותיים, אבל תוך כדי הלימודים בבצלאל הבנתי שאני יותר מתעניינת במכניקה של כתיבה ככלי עיצובי".   

והייתה לך גם התנסות מחקר מעשית לבחינת השפה במרחב בזמן חילופי הסטודנטים?
"כן, זה היה בתחילת הקורונה ולא היה כלום ברחוב. עבדתי בשכונה של מהגרים שיש בה קשיים חברתיים ורצינו ליצור בה פסטיבל אמנות מקומית. הקרנו את הפסטיבל בלייב על הקירות של הרחובות ונתנו לאנשים להגיב בצ'אט. פתאום ראינו שכל האוכלוסיות האלו של המהגרים, שהשפה שלהם לא נמצאת במרחב, מוחאים כפיים כל פעם שהם רואים את השפה שלהם מופיעה. היו מלחמות של זמן אוויר על טקסטים בשפות שונות. היה ממש מעניין לבחון מה זה עושה לך כשהשפה שלך מופיעה במרחב הציבורי, למה זה כזה עניין". 

שירי מלר (צילום: שלומי יוסף)

הפרויקט הנוכחי שלך מתמקד בקשר בין השפה הערבית והעברית במרחב הציבורי. זה נולד שם בחילופי הסטודנטים?
"לפני זה בלימודים לא עסקתי בזה. אני כן מתעניינת בזה בחיים האישיים אבל לא חשבתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי. גם כשחזרתי לא ידעתי מה הוא יהיה, ידעתי ששפה מעניינת אותי והתחלתי לחקור מה קורה עם השפה במרחב בישראל. התחלתי לדבר עם דוברי שפות זרות, מבקשי מקלט וכל מיני אנשים שהגיעו לכאן בגלל סיבות כמו עבודה או אהבה. רציתי לדעת מה זה עושה לך להסתובב במרחב שלא נהיר לך". 

כשהסתובבת ברחובות באיטליה גם את היית שרויה בתחושה הזאת או שידעת לקרוא איטלקית או גרמנית?
"לא ידעתי, אבל החוויה שלי הייתה יותר של אורחת. באחת השיחות לקראת המחקר בארץ, דיברתי עם אישה ערביה ביפו שסיפרה שהבת שלה לא מסכימה לה לדבר איתה ברחוב בערבית כי היא אומרת שהרחוב זה מקום שמדברים בו עברית. זה גרם לי להבין שמעניין אותי לעסוק בשפה הערבית. זה ההבדל בין אורחים לבין אנשים שנולדו כאן. בבולצנו כולם דיברו את שתי השפות, ומאוד מפריע לי שכאן השפה הערבית מאוד קרובה לעברית, הכי נפוצה באזור, ואנחנו לא יודעים אותה. אחוז אחד מתוך האוכלוסייה הבוגרת בישראל יכול לקרוא ספר בערבית, זה מטורף. יש לנו שפה זמינה והיא לא קיימת במרחב". 

ואנחנו צריכים אותה להמון דברים, לתקשורת מקרבת וגם לתקשורת בסיסית. 
"נכון. בינתיים התחלתי לקרוא עוד מחקרים וגיליתי מחקר מאוד ענף שנקרא 'נוף לשוני'. מדברים בו הרבה על הנוכחות של השפה שלך במרחב הציבורי וברחוב ככזאת שתורמת לתחושת הערך העצמי של דוברי השפה. מדינת ישראל מאוד נחקרת בתחום הזה, יש פה עניין של העלמת השפה מהמרחב. עניין אותי להבין איך אני מייצרת פעולה במרחב הציבורי ויצרתי קשר עם עמותת סיכוי שמקדמת מאוד ערבית במרחב הציבורי".

איך זה התקדם משלב עבודת הגמר בבצלאל ועד לרצון להוציא את הפרויקט הזה החוצה למרחב בתל אביב?
"בעמותה עודדו אותי להתמקד בפארקים וגנים עירוניים, כי אלו מקומות שהאוכלוסיה הערבית משתמשת בהם ומדובר גם בנקודות חיכוך. ישר הבנתי שאם כבר פארקים, אני רוצה להתמקד בתל אביב, וספציפית בפארק צ'ארלס קלור, נקודת מגוז בין יפו לבין תל אביב, לבין הים, לבין העיר. הפארק גם נבנה על שכונת מנשייה. בשלב הראשון הלכתי לשם וצילמתי את כל השלטים. הייתי בטוחה שיהיו הרבה שלטים בערבית".

שירי מלר (צילום: שלומי יוסף)

ומה הוליד מחקר השלטים בפארק? היו הרבה?
"רק ב-17 אחוז מהשלטים שם מופיעה השפה הערבית. השלטים שהערבית מופיעה בהם אלו רק שלטי הנחיה, אזהרה ואיסור, וקצת בהסבר לשירותים עירוניים. בכל שלטי התרבות ופנאי וההנצחה והזיכרון יש את השפה האנגלית והעברית. רק לשם השוואה, אנגלית מופיעה ב-53 אחוז מהשלטים ועברית בשמונים אחוז מהשלטים. גם לזה יש חוקיות: העברית והאנגלית, כשהן מופיעות הן אחת ליד השנייה, ערבית תמיד תהיה ממוקמת אחרונה. גם אם יש גם אנגלית, הערבית תופיע אחריה. אין גם גרפיטי בערבית, רק באנגלית".  

יש שלט שכתוב רק בערבית? 
"אחד. מה שכתוב בו זה שהשחייה ללא מציל אסורה". 

את יודעת ערבית? 
"אני לא יודעת ערבית, אני יכולה לקרוא ערבית לפעמים, וזה הרבה בזכות הפרויקט". 

מה בפועל יהיה בפרויקט שאת מתכננת? 
"מהמחקרים והעיסוק בשלטים גיליתי ששלטים זה דבר מאוד מכוער, במיוחד בפארקים ובים. כל כך הפריע לי בעין שיש דשא, וים וחוף ואז יש שלט אדום שעובר התחמצנות ונהיה מגעיל. יש זיהום ויזואלי מטורף ולא רציתי ליצור פרויקט שיצור עוד מזה. בשלב הראשון עשיתי סקר משתמשים, וניסיתי להבין את הצרכים של המבקרים בפארק: מה הפעילויות שם, מה הם צריכים ובאילו אזורים. ביקשתי מהם לספר מה חסר להם וביקשתי לשמוע סיפורים אישיים מהפארק, כדי לקבל נופך אישי על המקום. מהר מאוד התברר שיש אזורי פעילות: פיקניק, יוגה וספורט ואזור לעל-האש. המשותף לצרכים של כולם זה שמשיות ומים. באותה תקופה, עם הקורונה, העירייה שמה כל מיני שרפרפים וארגזים ברחוב וחשבתי שזאת הזדמנות לשים את השפה הערבית בחפצים כאלו ולתת לה להוביל". 

שירי מלר (צילום: שלומי יוסף)

מה הכוונה להוביל?
"במחקרי השלטים גילתי שמה שקורה עוד בפעילות העירונית זה שהשפה הערבית מופיעה רק בתעתיק, כלומר היא רק ייצוג של המילה העברית. אני רוצה לתת לערבית מקום כמובילה".

איך זה יתבטא?
"התכנון הוא לשים בכל אזור פעילות חפצי פנאי שתומכים בפעילות, שהמילים עליהם יהיו בערבית ואילו העברית בתעתיק". 

איך בחרת מילים ותוכן?
"תוך כדי המחקר לפרויקט ובזמן קריאת השאלונים, גיליתי שבכל פעם שענה מישהו דובר ערבית הוא השתמש בהמון ביטויים שהשתלבו. התייעצתי עם מורים לערבית שסיפרו לי שזה מאוד נפוץ כי השפה הערבית מאוד שגורה בביטויים. זה הפך להיות הטאגליין של הפרויקט: פתגם אחד טומן בתוכו סיפור שלם عبارة واحدة تحكي قصة كاملة. ככה החלטתי ליצור ביטויים שגורים לפי אזורי פעילות ויצרתי קשר עם נואל, שהיא מעצבת גרפית ,ויצרנו שפה לפרויקט. יהיו את המילים והפתגמים בערבית, עם תעתיק בעברית, ויהיה קוד סריקה שדרכו יהיה ניתן לקרוא עוד על היוזמה וללמוד את המילים". 

אלה פריטים שאת מצפה שממש ישתמשו בהם? בשמשייה, בשרפרף ועוד?
"כן, הרעיון הוא ממש לחלק אותם, כמו שהעירייה עשתה בקורונה. אנחנו עוד עובדים על איך זה יהיה".

מתוך הפרויקט מנא'ול (צילום ועיבוד באדיבות שירי מלר)

מה החלום שלך ושל השותפה שלך לפרויקט הזה? את חושבת ששמשיה שכתוב עליה בערבית תקרב בין האוכלוסיות?
"האידיאל הוא לנסות את זה פה ובהמשך להכניס את זה בעוד שטחי בילוי ציבוריים ברחבי הארץ. השלב הראשון הוא לנרמל את השפה הערבית במרחב, שזה לא יהיה חריג בנוף, שהשפה הערבית לא תהיה רק באיסור ובהנחיה. להוריד את הלחץ מהשפה הערבית, להראות שהיא נוכחת פה והיא נעימה והיא שלך. העניין הנוסף הוא המשחקיות דרך התעתיק, זה שהמילים מתגלגלות על הלשון לפני שאת לומדת מה זה, ולנסות להבין מה זה על פי ההקשר. קשה לי להגיד מה זה יעשה, כי אני רגילה לחיות במרחב שבו השפה שלי נוכחת.  אני מקווה שיתהיה לזה השפעה. המחקר הזה גילה לי כמה השפה יכולה להפוך את הקשר למקום לעמוק ויותר אישי ולתרום לתחושת השייכות. אני לא חושבת שאם אני אשים ארגז בצ'ארלס קלור אז הבעיות יפתרו, אבל אני חושבת שזה סממן לזה שזה יכול לקרות". 

קיבלת תגובות על הרעיון עצמו מערבים ודוברי ערבים שהם לא מתחומי העיצוב והאמנות?
"האמת היא שבהתחלה, לפני שדיברתי על סיכוי, חשבתי גם על המרחב של שדרות ירושלים ודיברתי הרבה עם בעלי העסקים שם וכשסיפרתי להם על הרעיונות הם כל הזמן אמרו לי שלא יכולה להיות השפה הערבית במרחב, זה לא יהיה ואין מה לעשות. אני רוצה שהפרויקט יצא ואז נוכל לראות מה יהיו התגובות". 

מתי נוכל לראות את منقول מנא׳ול בפארק?
"מה שממש משמח זה שקיבלנו עכשיו מענק מהקרן החדשה להקים את הפרויקט ואנחנו בקשר עם עמותת סיכוי. אני מקווה שזה ייצא לאור בקיץ הקרוב". 

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"סבא וסבתא שלי. כשהייתי קטנה, סבא וסבתא שלי משני הצדדים גרו בתל אביב ואני הייתי בטוחה שזאת העיר שבה כל הסבים והסבתות גרים בה".