"הבלתי רשמיים" הוא הסרט הישראלי הכי טוב כרגע בקולנוע

מכירים את הסיפור ההוליוודי על האיש הקטן שהממסד התנכר לו עד שלאיש הקטן נמאס והוא קרא תיגר על המערכת המושחתת, מלווה בשותפים אאוטסיידרים כמותו ובמוזיקה סוחפת, וניצח בגדול? ההשראה העיקרית של החלק הראשון של "הבלתי רשמיים", המגולל את סיפורה של מפלגת ש"ס בימיה הראשונים באמצעות מקבץ של גיבורים חצופים, חלקם בדיוניים, הוא סרטים מסוג זה – קצת "ארין ברוקוביץ'", תיבול של סרטי מאפיה, מגע של "מכונת הכסף". ואתם יודעים מה? זה עובד יופי.

באחד הרגעים הזכורים בסרט שנבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים, יגאל ועקנין (יואב לוי) משמיע ליעקב כהן (שולי רנד) את "How Deep is Your Love" של הבי ג'יז, שיר שהוא נושא איתו מימיו כחילוני ואינו מוכן לוותר עליו גם עכשיו כמקום מפלט מהלחצים היומיומיים. יושבים שני בעלי הזקנים במכונית ומתמסרים להרמוניה המלטפת (שאר הסרט מלווה במוזיקה קצבית עם צלילים מזרחיים שהלחין אופיר לייבוביץ') בסצנה שהיא מפתיעה ומצחיקה כמו שהיא יפה וכובשת, וגם מחברת את הסרט באופן ישיר למקורות ההשראה הזרים שלו. כשחושבים על זה, זה לא שיש כאן מסורת מפוארת של קולנוע ביוגרפי/היסטורי שאלירן מלכה עתיר הכשרון (יוצר "שבאבניקים") יכול היה להסתמך עליה.

כשהבת של בעל בית הדפוס יעקב כהן מועפת מבית הספר בשל האשמות שווא, והוא עצמו מאבד עבודה משום שהעז לפתוח את הפה, הוא מבין שהממסד החרדי האשכנזי (המיוצג על ידי צחי גראד בהופעת אורח) תמיד יתייחס אליו כאל סוג ב'. הוא מחליט להקים מפלגה מזרחית חרדית שתרוץ בבחירות המקומיות לעיריית ירושלים, ומצרף אליו את ועקנין שניחן באופי של חתול רחוב, ואת הרב הצנוע שלמה דיין (יעקב כהן) – כי בלי רב אף אחד לא יתייחס אליהם ברצינות – והשלושה מנהלים קמפיין רחוב שיש לו מסר אחד בלבד.

פרט לפוליטיקת הייצוג, בשום שלב לא ברור מה הפוליטיקה של המפלגה החדשה, והם סוחפים אותנו בחוצפה שלהם ובנאיביות שלהם, קצת כמו מר סמית שהולך לוושינגטון בסרט של פרנק קפרה, רק עם רבנים במקום סנטורים. הסיפור מוגש לנו על ידי הגיבור יעקב כהן (לא לבלבל עם השחקן שמגלם את הרב) שמשמש גם כמספר, דרך סדרה של ראיונות מדומיינים שהוא מנהל עם בבואתו במראה, ובהם הוא רומז לנו כבר בהתחלה שבשלב מסוים הסיפור ישתנה והגיבורים הנחמדים יוחלפו בפוליטיקאים המושחתים שאנחנו מכירים מהתקשורת.

"הבלתי רשמיים" (צילום: ירון שרף)

לצורכי הקצב של הסיפור, זמן ההתרחשות העיקרי כווץ לחודשיים שלפני הבחירות לעירייה (דיוק היסטורי תחפשו בוויקיפדיה). המערכה האחרונה מתארת באופן מזורז מה קורה אחרי הניצחון, כשאנשי ש"ס נדחפים לרוץ גם לכנסת, מלמעלה מוצנח הרב טולדנו (גולן אזולאי), פוליטיקאי כריזמטי וייצוגי יותר, ומעטפות של כסף מתחילות להידחף לכיסים. זה החלק הפחות מפותח של הסרט, וחסר שם שלב ביניים – התייחסות כלשהי למה החבר'ה עשו בעירייה. מתקבלת תחושה שנדרש כאן טיפול יותר מעמיק – אולי בסדרת טלוויזיה – שהיה מעצים גם את האימפקט הרגשי של הבגידה.

אך למרות ההיחלשות המסוימת במערכה האחרונה, מלכה יצר סרט סוחף ומבדר, עם ניואנסים שנונים של צילום (ירון שרף) ועריכה (אריק להב לייבוביץ'), שתומכים במשחק המשובח של כל הנוכחים ומדגישים את נרטיב האנדרדוג של "הבלתי רשמיים".

סרט על: הימים הראשונים של הקמת מפלגת ש"ס על ידי שלושה אאוטסיידרים ירושלמים

ללכת? לרוץ. הצד השני (הכיפי) של "סאלח, פה זה ארץ ישראל"

"הבלתי רשמיים" (צילום: ירון שרף)

מחפשים סדרה לראות? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד