הדירה הגרועה שלי: אני עירום. הבית מוצף. בעלת הבית נכנסת

>> טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899: משבר הדיור שלנו

היה הייתה פעם, בארץ ובזמן רחוקים, עיר שבה לא היה משבר דיור. היא הייתה אמנם עיר די גרועה, גזענית ומתפקעת משנאה, אבל היצע הדירות להשכרה היה כזה שיכולת להתגורר פחות או יותר היכן שרצית. רק לבחור רחוב ולארוב לדירה הנכונה. אני רציתי לגור במדרחוב. לא הייתי צריך לארוב הרבה. דירת שני חדרים מושלמת, עם מרפסות, תקרות גבוהות, מרצפות מצוירות, כל כך קרובה לבית הקפה הקבוע שלי שאפשר היה להתייחס אליו בתור הסלון שלה, למעט הקטע של לרקוד בו בתחתונים. 

>> השכונות הבאות שלכם: לאן תעברו לגור במהלך העשור הקרוב?
>> עוזבים את העיר: ת"א בועטת אותנו החוצה. איש לא מזיל דמעה

זה היה מושלם. דבר לא היה יכול לשבש את האידיליה. למעט כל דבר שיכול להשתבש. הדבר הראשון שקרה זה החורף הירושלמי. מתברר שהדלתות והחלונות בדירה לא חלמו לעצור אותו. כבר בשבוע הראשון למגורים בה נכנסו שלושת השותפים החדשים – הרוח והחושך והמים. הגשם הציף את החדר כאילו היינו בדרום תל אביב, חדר למערכת החשמל וניטרל אותה בדיוק בזמן כדי שהרוח תטרוק בעוצמה חלון והוא יתנפץ להנאתו. בתוך דקות הפכה הדירה המושלמת לזירת אסון הומניטרי ומשלחות חילוץ מרחבי העולם ודאי כבר היו בדרכן אלי.

הדלקתי נרות, התעטפתי בשמיכה, חיממתי תה על הכיריים. נגמר הגז. אחרי לילה שבו נאבקתי באיתני הטבע כמו רב חובל שספינתו מיטלטלת בין הגלים, צלצלתי אל בעלת הבית וסיפרתי לה את מאורעות אמש. מומחים מעריכים שאיבדתי כ-50 אחוז שמיעה באוזן שמאל כתוצאה מהצרחות שלה. וכך, שמח וטוב לב וחירש למדי, התחלתי לפנות את המים. באין חור ניקוז בדירה, סחטתי את הסמרטוט כ-712 פעם אל תוך האסלה. היא בתגובה נסתמה בצלילי מחאה מחליאים.

אנחנו עדיין בטווח של פחות מ-24 שעות מתחילת האירוע, כן? כי חוץ מחלון מנופץ, חדר מוצף, חשמל מנוטרל, גז מחוסל וסתימה בצנרת, הבחנתי לפתע בתופעה מעניינת ביותר: שני אנשים עומדים בתוך הדירה ומביטים בי. אחרי התקף לב ושני מעקפים הם מציגים עצמם בחביבות כעובדי עירייה שנשלחו בידי בעלת הבית (!) כדי לבדוק מה מצבו של הנכס. אוקיי, אבל מה עם לדפוק בדלת נגיד? אז זהו שאין ממש דלת כי המים עשו משהו למסגרת העץ שלה ועכשיו היא לא נסגרת ואני גר באופן רשמי במערה מהודרת.

היו אלה ימים קדומים ונטולי סלולר באמצע הניינטיז, אנשים היו פשוט באים לבקר בספונטניות כמו ברברים, ובדיוק כשחשבתי לקפוץ מהמרפסת ברוב ייאוש נשמעה דפיקה בדלת הפרוצה לרווחה וזו הייתה מי שטענה לכתר החברה שלי באותה העת. שמחתי שהיא באה לעזור והיא שמחה לומר שאולי דווקא נתרחק לאיזה זמן. עשיתי את הדבר היחיד הסביר שאפשר לעשות במצב כזה כשאתה בן 20: יצאתי מהמערה אל העיר הגשומה, השתכרתי למוות וחזרתי לישון בחדר המוצף פחות, קורע מעלי בגדים רטובים ומשליך אותם לתוך השלוליות שנקוו בבית.

>> הדירה הגרועה שלי: פרייארים לא מתים בעירנו היקרה
>> הדירה הגרועה שלי: איך מצאתי את עצמי עם שותפה בת 65

כמה שעות לאחר מכן, מתוך ערפילי ההנגאובר, פקד עלי המוח לפקוח עיניים. לא היה לי שום עניין בכך, אבל המוח התעקש שזה די חשוב. במאמץ הירואי הצלחתי למתוח שני חרכים צרים בין העפעפיים וניסיתי להבין מה אני רואה מעלי. זה היה פרצוף גדול, שמנמן ומוכר. זה היה הפרצוף של בעלת הבית. היא עמדה ממש מעל למיטה ואמרה שלא עניתי לטלפון והיא דאגה אז החליטה להגיע ולעמוד מעל המיטה שלי כמו איזה קריפית, זאת בזמן שאני ישן בה עירום. אז תסלחו לי אם אחרי כל זה אני לא מתרשם ממשבר הדיור שלכם.