יש הרבה סיבות להתייאש ולברוח מכאן. וכל כך הרבה סיבות להישאר

שקד מוכיח היא כוריאוגרפית, רקדנית, מוזיקאית, מנהלת אמנותית (הסדנא לאמנות ברמת אליהו) וממייסדי "תנועת תרבות". יצירותיה עלו בפסטיבל עכו, הרמת מסך, אינטימדאנס, ארנבת מרץ, ועוד. אלבום הבכורה שלה, "סגול", הושק בקיץ האחרון. יצירתה החדשה, "פנטום: החיים כגעגוע", תעלה ב-1.8 בתיאטרון הבית, יצירה המערבת מחול, מוזיקה מקורית ועבודה עם בובות בגודל אנושי שנוצרו במיוחד עבור המופע. באופן בלתי נמנע היא מהדהדת את הזמנים הנוכחיים – במהלך העבודה על היצירה, חלק מהקאסט איבד חברי ילדות ונפש, והבובות הפכו תוך כדי תהליך העבודה באופן בלתי נמנע גם להרוגים, לחטופים, ולשאר כוחות שפועלים עלינו במודע או שלא במודע. פרטים וכרטיסים כאן

>> לראשונה מאז 7.10: די.ג'יי בריטי ענק נוחת בתל אביב בסופ"ש
>> הביטו אל המחר: 22 תערוכות חדשות להתבונן איתן פנימה והחוצה

היצירה "פנטום; החיים כגעגוע" החלה להיווצר באפריל 23' (חצי שנה לפני האסון), מתוך החיפוש המתמשך שלי אחר הפוטנציאל של המחול כערוץ יציאה מהעצמי. בשנים האחרונות, בכל יצירה שלי, אני מחפשת מנגנון אחר בשביל להגיע למקום הגבוה שבו האינדיבידואל מתפרק והיחסים בין האנשים הופכים להיות המרכז. 

המופע החדש שלי משלב מחול, שילוב של שירים מקוריים שלי יחד עם יצירה של אחי (רע מוכיח) ועבודה עם חמש בובות בגודל אנושי שנוצרו במיוחד עבור המופע בשיתוף פעולה עם הבובנאי ירון קרבל. על ידי ליפוף של גוף הרקדנים בנייר סלוטייפ שקוף נוצרו מעין "נשלים" שלנו, אותם מילאנו בניילונים עד שהפכו לבובות דחוסות-שקופות בדמותנו. תרגלנו "בובנאות מחול" – הפעלה של הבבואה שלי, ויצירת ריקוד "שלי" מבלי שהגוף שלי עצמו רוקד. למדנו מהבבואות העשויות חומר בלבד על אפשרויות של תנועה מתוך ריקון מוחלט של האגו. לאט לאט לכל פרפורמר נוצרה ישות נוספת איתה הוא עובד בסטודיו. 

אוקטובר הגיע, ובמהלך תהליך היצירה איבדנו אנשים שהכרנו ואהבנו. חברי הקאסט וגם אני. חזרנו לסטודיו די מהר אחרי שהכל קרה. תחושת האובדן נכנסה לתוך הסטודיו בין אם רצינו ובין אם לא. הבובות הפכו להיות יקירים שלנו שנהרגו, או אנשים נעלמים, חטופים. עברנו דרך תרגילי דמיון והשלכות שלנו על הבובות, בניסיון להחיות אותן, לדבר איתן, לגעת בהן.

"פנטום; החיים כגעגוע" (צילום: יאיר מיוחס)

שאלתי את עצמי לא פעם האם אני רוצה לתת משמעות ספציפית לבובות, לספר סיפור קונקרטי. הבובות נותרו מופשטות. נותרו "הנעלם". לכל פרפורמר חי – יש בובה בדמותו. הבובות מחליפות את ייצוגן במהלך העבודה, ועוברות בין דימויים והשלכות מגוונות של הצופה, מבלי להתחייב לנרטיב אחד. לעיתים הן בבואות של הרקדן שלהן, אנשים שכבר לא איתנו, שדים, צללים, מלאכים, דמויות מן הדמיון. הן הנעלם. הן כל אותן דמויות, רעיונות וכוחות בלתי נראים הקיימים סביבנו ומפעילים אותנו.

"פנטום; החיים כגעגוע" (צילום: יאיר מיוחס)

לפני מספר חודשים גם הוצאתי שיר, "יובל", על אובדן של חבר ילדות שלי, יובל הליבני ז"ל שנהרג בהיתקלות בשדרות בשירות מילואים. זה גרם לי להעמיק בחוויה הבלתי נתפסת הזו – אובדן. במהלך החיים יצא לי להידבק לא מעט למקרי אסון קרובים אלי, לאנשים שאיבדו מישהו, מעין משיכה אפלה משונה לתחושה הזו. האובדן מתקיים בכל רגע בחיים ואין דרך לחמוק ממנו, אין דרך לחיות ללא לאבד. 

"פנטום; החיים כגעגוע" (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

התחושה המופשטת הזו היתה קיימת בי תמיד, ובכל פעם מחדש אני מחפשת דמות או סיפור ספציפיים שיתנו פשר לחווית החיים הזו. בשנה שעברה נתקלתי בספרו של רבי נחמן, "החיים כגעגוע", והמושג הזה בבת אחת יצק עבורי הרבה תקווה. אובדן הוא גם כוח מניע. החוסר דוחף אותי לחיפוש. אני רואה ביצירה הזו כמעין אנדרטה למה שאיננו ובו זמנית שיר הלל לחיים. לכוח העצום שלהם.

שקד מוכיח (צילום: גיא נחום לוי)

בזמן הקרוב נדמה שלא תהיה קיימת אפשרות של התבוננות על תנועת הגוף האנושי מבלי להישלח לטראומה הקולקטיבית בה אנו שרויים, ויחד עם זאת – אני מאמינה באפשרות של מבט מעמיק, המכיל אמפתיה, אהבה וגופים חיים ופועלים, להוות מפגש מרפא ומפרה עבור התודעה הישראלית שהוצפה בשכול ואובדן. יש כל כך הרבה סיבות להתייאש ולברוח מכאן, ויחד איתן כל כך הרבה סיבות מעוררות תקווה להישאר כאן. זה היה לי מאוד מוחשי באחת ההפגנות האחרונות שהייתי בהן – כמה אנשים אמיצים מלאי כוחות יש כאן. אנשים שבוחרים בחיים בכל הכוח. החיים ינצחו.