חצי מהאחים כהן עושה שייקספיר, מה רע? ובכן, כמעט הכל
פרננס מקדורמנד ודנזל וושינגטון מוכיחים שלא מספיק להיות שחקנים מעולים כדי לעשות שייקספיר, ולא ברור מה דחף את ג'ואל כהן לצאת לדרך עצמאית עם "הטרגדיה של מקבת". נראה שהוא השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה והפקיר את הדרמה האנושית. וזה חבל מאוד
ב-1996 ביים אל פאצ'ינו סרט תיעודי בשם "Looking for Richard" שבו יצא לחקור את המחזה "ריצ'ארד השלישי" מנקודת מבט של שחקן שמתמודד עם התפקיד. בין השאר הוא שאל את המרואיינים בסרט האם יש הבדלים בגישה של שחקנים אמריקאים ובריטים לשייקספיר, והאם צריך לפענח כל מלה בטקסט העתיק, או שמספיק להבין את רוח הדברים. אף שפאצ'ינו הגיע למסקנה השגויה שהאופציה השנייה היא הנכונה, שמונה שנים אחרי כן הוא היה שיילוק מעולה בסרט "הסוחר מוונציה".
שאלת ההבנה של כל מילה שבה וצפה במהלך הצפייה בעיבוד של ג'ואל כהן לטרגדיה הסקוטית. ג'ואל כהן, הידוע יותר כאחד האחים כהן, ליהק את דנזל וושינגטון לתפקיד הגנרל תאב השלטון שרוצח את מלכו, ואת זוגתו פרנסס מקדורמנד לתפקיד ליידי מקבת שמניחה בידיו את הסכין. לשני השחקנים יש חמישה אוסקרים על משחק, אבל זה לא מכשיר אותם להתמודד עם הטקסטים הדחוסים, השיריים והמפותלים של שייקספיר.
מקדורמנד מנסה פה ושם, אבל מפקששת לגמרי את המונולוג המפורסם ביותר של ליידי מקבת שבו היא רוחצת את ידיה מדם בלתי נראה – מה גם שבשל קיצוצים בטקסט לא ברור איך בכלל הגענו לשם. ואילו וושינגטון בעיקר פולט את המילים ונדמה שהוא מנסה להישמע טבעי ככל האפשר, על חשבון הפיוט והדרמה גם יחד. והוא אכן נשמע טבעי, אבל גם מרוחק וחסר דרייב, ולכן הטרגדיה שבכותרת אינה מגיעה למסך. שייקספיר לא ציין את גילם של בני הזוג אך לרוב הם מגולמים על ידי שחקנים צעירים יותר. וושינגטון ומקדורמנד בני שישים פלוס, וזה היה יכול להיות מעניין, אבל לא נראה שגילם נלקח בחשבון כחלק מהדרמה של דמויותיהם – כיצד הופך גנרל נאמן לבוגד ורוצח בגיל 67?
נראה שכהן השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה של הסרט, והפקיר את הדרמה האנושית. מקורות ההשראה לטקסטורה הוויזואלית של "הטרגדיה של מקבת" מפורטים בראיונות עם המעצב האומנותי סטפן דשנט – המרחבים המדומיינים בסרטים האילמים של מורנאו הגרמני, הנזיריות של קרל דרייר הדני, הכוכבים ב"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון. כמו הסרטים האלה גם "הטרגדיה של מקבת" הוא בשחור לבן, וניחן בפריים המרובע שאפיין את הקולנוע בשישים שנותיו הראשונות. אבל בניגוד אליהם הוא צולם במצלמה דיגיטלית, ואולי בשל כך הוא יותר אפור מאשר שחור לבן, ומשחקי האור והצל פחות מרשימים. יש גם דימויים "זולים" שלא מתחברים לחומרה הכללית – בעיקר דברים שעפים ברוח, כמו עורבים, מכתב בוער וראש כרות.
עיצוב הטירה של מקבת, שבה מתרחש רוב הסרט, בכלל שלח אותי למרחבים הארכיטקטוניים המסתוריים בציורים הסוריאליסטיים של ג'ורג'ו דה קיריקו ובעיקר לקשתות המוארכות ב"מסתורין ומלנכוליה של רחוב". בכל אופן, הלונג שוטים מזוויות גבוהות ונמוכות מרהיבים ביופיים הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי אך הקלוז-אפים סתמיים – קצת כמו ב"אגדת חורבן". ככל שהסרט התקדם והדרמה של הדמויות לא צברה רבדים, חשתי שאני צופה בוואריאציה ויזואלית מופשטת על נושא מקבת יותר מאשר ביצירה שלמה. המרחבים הייחודיים, הקומפוזיציות וזוויות הצילום מייצרים הרבה דימויים יפהפיים, שמדמים את חוויית הצפייה לביקור בתערוכה במוזיאון, מלווה בהקראת טקסטים מתוך "מקבת".
בתפקידי המשנה דווקא יש כמה הופעות מוצלחות יותר: קתרין הנטר, שהרפרטואר שלה כולל בעיקר מחזות של שייקספיר, מגלמת בקולה החד פעמי את שלוש המכשפות שמספקות למקבת את הנבואה שדוחפת אותו אל גורלו. אלכס האסל, גם הוא בעל ניסיון שייקספירי, מותיר רושם כברון רוס שמנתב בין הכוחות היריבים. לסטיבן רוט יש כמה דקות טובות כשוער השיכור.
יצאתי מהסרט בתחושה שלא ברור מה דחף את אח של איתן לצאת לדרך עצמאית עם עוד עיבוד למחזה של שייקספיר – שכבר זכה לעיבוד קולנועי מרשים אך לא מספק ועם הרבה יותר סקס אפיל (מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר) רק לפני שש שנים. כי עם כל יופיו האפל הסרט אינו מציע אינטרפרטציה של הדרמה, הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של הדמויות.
כך, למשל, המונולוג המפורסם של מקבת, שבו הוא מדבר על פגיון דמיוני שנגלה לעיניו ומייצג את חיבוטי הנפש שלו בדרכו לרצוח את מלכו, מוגש על ידי וושינגטון כשהוא פוסע באכסדרה בטירתו המייצרת משחקי אור וצל על פניו. זה דימוי יפה עד הרגע שבו הוא מגיע אל הפגיון המנצנץ שמתגלה כידית של דלת. בהתחשב בכך שמקבת אמור להכיר את הדלתות בטירתו, הגילוי הזה מגחיך את המונולוג, מה גם שהתאורה והמצלמה מתקשות לחפות על ההגשה הסתמית.
בשנות השמונים איאן מקלן העלה מופע יחיד בשם "Acting Shakespeare" שבו ניתח את השירה והדרמה של מונולוג אחר של מקבת (הוא מתחיל כשעה ושתי דקות לתוך המופע שהועלה לפני כמה שנים ליוטיוב). צפו בו ותקבלו מושג על אינטרפרטציה.
★★★ 3 כוכבים
The Tragedy of Macbeth בימוי: ג'ואל כהן. עם דנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד, ברנדן גליסון. ארה"ב 2021, 105 דק'