"היו זמנים בהוליווד": טרנטינו מרוצה מדי מעצמו

נאמלק מיד: "היו זמנים בהוליווד" הוא שני שליש סרט מעניין ושליש מעצבן. למה בכל זאת כדאי לצפות בו?

מתוך "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו
מתוך "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו
14 באוגוסט 2019

המערכה האחרונה של "היו זמנים בהוליווד" הופכת את הסרט לחסר טעם. לא במובן של חוסר טעם – אם כי הוא בהחלט לוקה גם מבחינה זו – אלא במובן של מה בעצם רצית לומר כאן? כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", קוונטין טרנטינו משחק עם ההיסטוריה, אבל הפעם זה אירוע מקומי ומצומצם והוא אינו מצליח להעניק לו משמעות רחבה מעבר להתחכמות והוצאת לשון גסה לאלה שמאשימים את סרטיו באלימות יתרה. ולכן הסוף מחדד את התחושה הלא חדשה שהקולנוען הכה מוכשר הזה מרוצה מעצמו יותר מדי, ודווקא כשהוא סוף סוף עוסק באופן ישיר בנושא הכי קרוב לליבו – הקולנוע עצמו – זה מרדד את האמנות שלו יותר מתמיד.

כפי שכבר נכתב, הפוסטר הישראלי של הסרט מציין את שמותיהם של שני כוכביו הגבריים, ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט, אך לא את שמה של מרגו רובי שעומדת לצידם, והאמת היא שזה ייצוג הולם של הסרט. רובי מופיעה בו בתפקיד שרון טייט, מי שהייתה כוכבת עולה וזוגתו של הבמאי רומן פולנסקי כשנרצחה על ידי שליחיו של צ'רלס מנסון, מנהיג כת וזמר בפוטנציה. שלא באשמתה, השחקנית המוכשרת הזאת אינה מגלמת דמות אלא רק דימוי של יופי מושלם, זוהר וחייכני. במשך דקות ארוכות מתחילת הסרט אף נדמה שהיא כלל אינה מדברת, אלא רק רוקדת במסיבות, נוסעת במכוניות מהירות, מרחפת ברחובות. גם בסצנה נחמדה שבה היא הולכת לקולנוע לצפות בסרט שבו מופיעה שרון טייט האמיתית, דמותה אינה צוברת רבדים והיא נותרת חלום הוליוודי.

צוות "היו זמנים בהוליווד" בקאן. צילום: GettyImages/Andreas Rentz
צוות "היו זמנים בהוליווד" בקאן. צילום: GettyImages/Andreas Rentz

עלילת הסרט מתמקדת בשכן שלה, כוכב הטלוויזיה ריק דלטון (דיקפריו) שהקריירה שלו בדעיכה, ובכפיל שלו קליף בות' (פיט), שחייו הם שיקוף מדורדר עוד יותר של חיי הבוס/ידיד שלו. דלטון מפנטז שיום אחד ייפתח השער של הבית השכן והוא יוזמן להיכנס ולהתוודע לאיש שיצר את "תינוקה של רוזמרי", וכך הקריירה שלו תשוב לפרוח. יש כאן סיפור מעניין ונוגע על היחסים הלא מאוזנים בין שני הגברים, הכוכב הנוירוטי וכפילו הגברי שמקבל בהשלמה מחויכת את תפקידו כצל. פיט ודיקפריו מעולם לא נראו כה דומים זה לזה, ופיט מגיש כאן את אחד מתפקידיו הטובים ביותר (גם הכלבה שלו נהדרת).

באמצעות הסיפור הזה טרנטינו פורש בפנינו את הוליווד של 1969, המסומנת בספרי ההיסטוריה כשנה שבה התעשייה הישנה והמיושנת פינתה מקומה לרוח קולנועית חדשה. אבל טרנטינו דווקא מתרפק על מה שהיה קודם, ונהנה לשתול את דלטון בתוך "הבריחה הגדולה" מ־1963, בתפקיד השבוי החצוף שגילם סטיב מקווין, כרמז ראשון להיסטוריה האלטרנטיבית שהסרט מציע. סיקוונס ארוך במיוחד מוקדש לצילומי פיילוט של מערבון טלוויזיוני שפוגם בזרימה של הסרט הארוך הזה, ומחזיק עניין רק בגלל הופעתו המעולה של דיקפריו, ששב ומפגין את כישורי המשחק הבלתי נדלים שלו. ויש גם לא מעט קטעים מבדרים מסרטים וסדרות של דלטון שלא היו באמת, ונראה שטרנטינו הקדיש להם הרבה יותר מחשבה מאשר לקו העלילתי השלישי והמאוד פגום של הסרט.

ברחובות לוס אנג'לס מסתובבות נערות היפיות שמלקטות אוכל מהזבל, מחפשות טרמפים ומדי פעם נקרות בדרכו של בות'. אלה הבנות של צ'רלס מנסון (דיימון הרימן) שמופיע רק בסצנה תלושה אחת שנועדה לקשור בין פרטי עלילה. בסצנה החלשה ביותר בסרט בות' מגיע לחווה שבה הן מתגוררות (אתר צילומים של מערבונים), ואף שאנחנו פוגשים שם את לינה דנהאם, דקוטה פנינג וברוס דרן, אין בה שום ניסיון להגיע לתובנה לגבי האנשים האלה ומה מניע אותם. למען האמת נראה שזה לא באמת מעניין את טרנטינו, והוא משתמש בהם רק לצורך טוויסט עלילתי. להשלמת החסר אפשר לצפות ב"צ'רלי אומר", סרטה של מרי הארון מ־2018, שחקר את הנושא מנקודת מבטה של אחת מבנות הכת.

שלא יהיה ספק, "היו זמנים בהוליווד" מלא כל טוב, ויש בו שלל סצנות מבדרות. נראה שאילו טרנטינו היה חותך את בנות מנסון מהסרט ונשאר עם הסיפור על הכוכב הנופל וכפילו, יכולנו לקבל סרט הרבה יותר שלם וטוב.

ציון: 3/5
סרט על: כוכב דועך וכפילו בהוליווד של 1969
ללכת? כן. שני שליש סרט מעניין, שליש סרט מעצבן

Once Upon a Time… in Hollywood. בימוי: קוונטין טרנטינו. עם ליאונרדו דיקפריו, בראד פיט, מרגו רובי, אל פאצ'ינו. ארה"ב 2019, 161 דק'