המלחמה האחרונה של בינו גבסו
הוא למד להכין שקשוקה בכלא, כבש איתה את העולם, ועתה נערך לקרב מאסף על המסעדה היפואית שלו מול כרישי נדל"ן. בינו גבסו חולם לחלק לאנשים אוכל ועפיפונים בחינם ובוכה מהמתיקות של ההצלחה. ראיון מיוחד עם זכייתו בפרס מפעל חיים
שוב מתמלאות העיניים של הדוקטור דמעות, לפרקים הן של שמחה ולפעמים ממצוקה. האיש שקיבל את הדוקטורט שלו בכלא, שם הבין ששקשוקה חריפה ולוהטת יכולה להמס את הקשוחים שבלבבות ועבד בפרך מילדות, הפך למוקד לעלייה לרגל לגרגרנים מכל העולם שבאים לזלול ולהצטלם. כנגד כל הז'יטונים שהחיים חילקו לו, גבסו הפך לנציג בולט ולשגריר האוכל הטריפוליטאי בארץ ובעולם. כשהוא יושב בחצר העות'מאנית הקטנה שהייתה לאימפריה שלו, גבסו נמלא געגועים לחברים שכבר אינם (ובעיקר למי שהיה לו למנטור, שאול אברון), ולרגע אינו מצטער על הדרך שנטש כחלפן כספים לטובת המסעדנות. אמנם במשך השנים הוא הפך לאחד מסמליה של יפו, ממש כמו כיכר השעון שבה חי כל ימיו, אבל עתה הוא נאלץ להיערך לקרב המאסף על חיי המותג והעוגן שלו, מסעדת דוקטור שקשוקה, שפרויקט נדל"ני מאיים על קיומה.
"מיד התחלתי לעבוד על עמוד השווארמה. למדתי מהטורקי איך לעבוד ועמדתי על כיסא לחתוך, ילד קטן, לא מגיע לסיח. הידיים שלי היו נחתכות כל הזמן מהסכין. בכל פעם אבא היה מקפיץ אותי לבית החולים האיטלקי 'דונולו' לתפור וישר חזרה לעמוד, לעבודה" (בינו גבסו על ילדותו בצל השווארמה)
הרומאן של בינו גבסו (יליד 1952) עם המטבח ניצת בתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה, כשהתחיל לעבוד במסעדת טירופולי שהייתה בבעלות הוריו ושכנה ממש מול כיכר השעון. גבסו בן ה־10 הוצא מבית הספר ועבד לצדם של הוריו, שם בישלו את האוכל של סבתא שאותו בישלה עוד בטריפולי והמשיכה להאכיל בו את המשפחה גם ביפו. את הטבחה (תבשיל של בשר ועגבניות ובחגים גם קישקע ממולא קוקלע) של סבתא שגרה עימם בבית גבסו זוכר עד היום. "מהיום שנולדתי אוכל הוא הזהות שלי, אני מוכן אפילו להאכיל אנשים בחינם. הלוואי שיכולתי להאכיל חינם. זה החלום. זה גם מה שקרה לי בחיים. האוכל ניצח את הכסף," אומר גבסו כשהוא יושב בחצר המסעדה שלו, עדיין אוחז זנב של פלפל ירוק חריף שכרסם בארוחה רגע קודם לכן.
עד כיתה ד' למד גבסו בבית הספר של חב"ד ביפו. אז נסע אביו לטורקיה והביא לארץ לראשונה בעל מקצוע טורקי ומכשיר של שווארמה דונר פחמים. "מיד התחלתי לעבוד על עמוד השווארמה. למדתי מהטורקי איך לעבוד ועמדתי על כיסא לחתוך, ילד קטן, לא מגיע לסיח. הידיים שלי היו נחתכות כל הזמן מהסכין. בכל פעם אבא היה מקפיץ אותי לבית החולים האיטלקי 'דונולו' לתפור וישר חזרה לעמוד, לעבודה. הייתי ילד קטן, חסר השכלה, ובבית לא ציפו ממני לשום דבר. אני חושב שזה נתן לי חופש לפתח את החיים שלי".
אהבת את העבודה?
"הייתי שאול אברון קטן, שכל הזמן טועם, מריח ומשדרג. לא ידעתי שאני כזה עד שפגשתי והכרתי אותו, אבל כל הזמן חיפשתי את הפיתה הכי טעימה. הטורקי, שנקרא הדונרג'י, היה מגרד את הבצל, סוחט את הנוזל, והיו לו תבלינים מסוימים שהוא השתמש בהם. הבנתי שבמקום לגרד את הבצל יותר נכון לעבוד עם חתיכות בצל, שזה טעם אחר. אחר כך הגיעה משטרת ההגירה ולקחה את הטורקי ובא דונרג'י אחר, ואז כבר ידעתי את הטכניקה – איך להרכיב את העמוד – אבל מהטורקי החדש למדתי איך לתבל, ואז כבר הוספתי לפיתה את הפלפל צ'ומה ואת סלט המשווייה, שזה האוכל של הבית שלי, בלי טחינה שמשתלטת על הטעם, רק בצל טרי ופטרוזיליה ומלפפון חמוץ חצוי".
השווארמה הזאת הפכה לאגדה בהמשך. עם הגיוס הפך גבסו לטבח בתותחנים, אחר הצהריים המשיך להגיע אל המסעדה לבשל ובלילות היה יוצא בשליחות אביו לעבוד כחלפן כספים. באותם ימים קבע החוק שרק הבנקים יכולים להחליף מט"ח, וברחוב לילינבלום בתל אביב רחש שוק שחור של חלפני מטבע חוץ. "פעם באתי הביתה בלילה אחרי העבודה ושמתי על השולחן את כל הכסף והתכשיטים שאספתי באותו יום בחלפנות. אבא הכין לי שקשוקה והגיש לי במחבת לשולחן. אני הזזתי ככה עם המרפק את כל התכשיטים והכסף מהשולחן שייפלו על הרצפה ואכלתי את השקשוקה כי בחרתי באוכל ולא בכסף, אבל עוד לא ידעתי את זה. אחר כך תפסו אותי מחליף מטבע חוץ ושלחו אותי לכלא".
היו אז כל כך הרבה חלפני כספים. זה אמנם לא היה חוקי אבל היה שוק פעיל. למה דווקא אתה נשלחת לכלא?
"כי באחת העסקאות קנתה ממני מט"ח קבוצה של עבריינים שנסעו לחו"ל וקנו סמים, וכשהם נתפסו עם הסמים ניסו לקשר אותי לפרשה. אמנם זוכיתי מפרשת הסמים אבל הורשעתי בעבירות מט"ח. אמרו לי שאני צריך לדעת עם מי להתעסק. בגיל 37 נכנסתי לכלא, נשפטתי ל־15 חודשים וישבתי עשרה חדשים".
איפה ישבת?
"עברתי בין כלא ניצן, למעשיהו, לכפר יונה ובסוף בבית ספר לסוהרים אייל. בכל מקום ביקשו אותי כטבח. בכלא ניצן הרופא אהב אותי ולמזלי הוא היה גר בבת ים. הבת שלי הביאה לו בכל יומיים פלפל צ'ומה וככה העודפים שנשארו במטבח היו זורמים אליי. הריח של השקשוקה היה מציף את התאים, ואנשים היו מתחילים להשתגע ולצעוק. מי שאכל את השקשוקה היה אומר לי 'יא מלך', ו'אלוף'. בחור אחד היה מטורף על השקשוקה שלי והיו לו טחורים. בכל פעם הוא היה הולך לשירותים אחרי שאכל היה אומר 'דוקטור, דוקטור, שקשוקה'. לא היה ברור אם הוא מתכוון שהוא יצטרך דוקטור כשכל החריף הזה יצא החוצה, או שהשקשוקה הייתה התרופה שלו ואני הייתי כמו דוקטור; אבל השם 'דוקטור שקשוקה' נכנס לי לראש.
"כשהשתחררתי מהכלא ישבתי בבית ארבעה חדשים בדיכאון. בזמן שהייתי בכלא דעכה המסעדה, וכשיצאתי אבא נפטר. ישבנו כל האחים שבעה והייתה לי מועקה גדולה. הייתי בבית עם חמישה ילדים ובלי פרנסה. באמצע השבעה אמרתי שאני אכין לכולם שקשוקה. אחותי מלי שאלה "מה שקשוקה עכשיו?", כאילו היא לא רוצה לאכול. הכנתי והיא אכלה אף על פי שהיא אמרה שהיא לא אוהבת שקשוקה. באותו רגע ירד לי האסימון שאני אפתח עסק של שקשוקה. היא שאלה למה שאנשים יבואו למסעדה כזאת, ואני אמרתי לה: 'את תראי שתוך שנה אני אהפוך את המדינה עם השקשוקה שלי'. עכשיו כל שבוע אחותי מתקשרת ואומרת: 'לא הפכת את המדינה, הפכת את עולם'".
למה היא אומרת את זה?
"כי יש קו רטבים שחברה איטלקית התחילה לשווק עם הלוגו שלי על הצנצנת בכל העולם, והיא רואה את זה על המדפים של הסופר בארצות הברית, שם היא גרה".
כאילו כדי לאמת את הסיפור ניגשים אל הדוקטור שני אנשים בחליפות, ואחד מהם מספר שהגיע מאנגליה לארץ לביקור של שלושה ימים. הוא בן להורים פקיסטנים והרגיש שהוא חייב לטעום את השקשוקה. הוא מבקש שאצלם את שלושתם. טרם הושלם הצילום וניגשים אל גבסו זוג תיירים מפולין ושואלים אותו אם הוא הדוקטור. הוא מאשר והם מתיישבים לאכול ונועצים בו מבטים.
גבסו מתכווץ בכל פעם שתיירים פונים אליו. "אני לא מדבר אנגלית", הוא ממלמל אלי. "בכלל היה לי קשה מאוד עם אנשים, הרגשתי שאני לא משכיל ולא מבין, אבל שאול אברון, שהיה חבר הכי טוב בעולם, היה דואג להסביר לי מה הדיבור כשישבנו עם עוד אנשים בשולחן. כשפתחתי פה את המסעדה הציעו לי כל מיני שמות לעסק ובני הדייג, שהוא חבר טוב, הציע "דוקטור שקשוקה" וישר נזכרתי בבחור הזה עם הטחורים מהכלא, וידעתי שזה שם נכון. אני עד עכשיו זוכר איך הוא לא יכול היה ללכת ככה מהחריפות".
"קראו לי לתוכנית 'שום, פלפל ושמן זית'. הכנתי שם שווארמה וחיים כהן מאוד החמיא. התחילו אנשים להגיע למסעדה והייתה לי רק שקשוקה, אבל אנשים דרשו שווארמה, אז בא לי הרעיון להכין שווארמה בצד בימי שישי. עמדתי פה בחצר והזעתי וחתכתי את השווארמה, ופתאום נס מהשמיים – בדיוק עבר בחצר גליבו, הטורקי שעבד אצלנו לפני 40 שנה"
היו לך הרבה שיחות עם שאול אברון?
"כן. דיברנו הרבה על אוכל, אבל לא כשהאכלתי אותו. פעם אחת קראתי לו ואמרתי לו שאכין לו את השווארמה הכי טובה בעולם. קניתי חתיכת כבש, עשיתי חלק טחון וחלק פרוס, הלבשתי על עמוד שווארמה קטן של שלושה ק"ג, עם כל הטעמים ועם הבצל הנכון. עברו 35 שנה מאז שעשיתי את השווארמה כילד, הייתי מרוכז והתרגשתי. ושאול טעם, עשה בידיים תנועות של 'מלך' וביקש שאחתוך לו עוד ועוד מהשווארמה שהגשתי רק עם פלפל חריף חרוך ופיתה שרופה. לאף אחד היה אסור להתקרב, כי כששאול אכל הוא היה צריך להיות קשוב לאוכל. הבנתי אותו ושתקתי. שייהנה. ידעתי שזה בא מהתענוגות שלו, שתכף ירצה לדבר או לכתוב על זה. מהתנועות של שאול בא לי החשק לשווארמה ואז קראו לי לתוכנית 'שום, פלפל ושמן זית'. הכנתי שם שווארמה. חיים כהן מאוד החמיא, אז התחילו אנשים להגיע למסעדה והייתה לי רק שקשוקה, אבל אנשים דרשו שווארמה, אז בא לי הרעיון להכין שווארמה בצד בימי שישי. עמדתי פה בחצר והזעתי וחתכתי את השווארמה, ופתאום נס מהשמים – בדיוק עבר בחצר גליבו, הטורקי שעבד אצלנו לפני 40 שנה. הוא נראה לי זקן עוד כשהייתי ילד, ועכשיו היה בן 86. הוא הסתכל עליי, לקח לי מהיד את הסכין והמשחזת ואמר: 'שב בצד'. אני התיישבתי כמו ילד, והוא כמו נמר התחיל לחתוך ואני עברתי חוויה של אהבה ושיגעון ופתחתי לו מקום של שווארמה בחצר".
והשווארמה הזאת עשתה לך מעריצים.
"הזיזו מטוס F-16 בבסיס של צה"ל כדי שנוכל להציב את מתקן השווארמה ולהכין לחיילים. שרי אנסקי התמכרה לשווארמה. היא הייתה מגיעה בימי שישי בשש בבוקר ונעמדת בפינה ומחכה. ריחמתי עליה. היא לא הייתה יכולה בלי זה. בסוף היא נסעה לגמילה מהשווארמה באיטליה לחודשיים, אבל אהבתי להאכיל אותה".
ועוד חברים הגיעו לאכול.
כן, חוץ משאול אברון ז"ל, היה בא אלי לנדאו עליו השלום. הוא היה אומר 'במתינות' אבל אחר כך אכל ארבע מנות. רפי כהן היה בא הרבה שנים לאכול ולדבר, ואני הלכתי עם שאול הרבה פעמים למסעדה של רפי; וגם הילה אלפרט שאני אוהב מאוד ויהונתן בורוביץ' בא לפעמים".
אנחנו במשפחה אוהבים מאוד, אני צריך לדאוג לכולם. המסעדה ביפו מפרנסת שש משפחות ועוד עובדים. עכשיו יש לי פה בעיה – קבוצת משקיעים קנתה את המבנה, אני יושב פה בדמי מפתח והם מנסים לסלק אותי. ואני באמת לא יודע מה אני אעשה. אני לא ישן בלילה"
פתאום ארשת דאגה עוטפה את גבסו. הוא נראה מודאג מאוד ומסביר: "תביני, אנחנו במשפחה אוהבים מאוד, אבל יש לי גורים שלא מתפתחים ואני נשאר כל הזמן אימא לביאה. צריך לדאוג לכולם. המסעדה ביפו מפרנסת שש משפחות ועוד עובדים. עכשיו יש לי פה בעיה – קבוצת משקיעים קנתה את המבנה, אני יושב פה בדמי מפתח והם מנסים לסלק אותי, ואני באמת לא יודע מה אני אעשה. אני לא ישן בלילה".
הפרויקט של מתחם השוק היווני שאמור לקום במקום המסעדה במבנה העות'מאני הישן שבו תלויות אינסוף פתיליות שגבסו מספר שנולד מתוך אחת מהן, הוא חלק מהשינוי שעוברת יפו. תחנת המשטרה הפכה למלון פאר, שוק הפשפשים עבר ג'נטרפיקציה מואצת ורק אצל הדוקטור הזמן עצר מלכת בתוך תבשילים וסיפורים שנשמעים בדיוניים ומתגלים כאמת יפואית צרופה, שבה העולם גילה את האיש שבחר באוכל ולא בכסף. 45 פרקים של רויאל שף בהשתתפות גבסו, ביקורת אוכל רחוב שגבסו עושה ל־ynet, מספר לא מבוטל של פרסומות בכיכובו של וחשיפה תקשורתית בלתי פוסקת.
האיש שהביא את הטעמים של הבית הטריפוליטאי ומתעקש שלא להגדיר את עצמו כשף, הפך לחלק משמעותי מהקולינריה המקומית והתפריט הכי ראשוני של הישראליות. לא במקרה הוא הפך לדמות אהודה במיוחד ב"ארץ נהדרת". אמנם הוא מבשל באופן אינטואיטיבי ולמד רק שלוש־ארבע שנים בבית הספר, אבל להרכיב מכשור מטבח לעבודה, לעצב מסעדה בתקציב מאופק, לנהל ובעיקר לבשל – הוא יודע במגע של קסם.
עד כמה השקשוקה היא מנה של בית ההורים שלך ועד כמה היא שלך?
"מצחיק שאת שואלת. באה לכאן מראיינת עם צלם, אישה ערבייה שאני לא זוכר איך קוראים לה. היא שאלה איך אני מעז לקרוא לשקשוקה אוכל ישראלי, כי זו מנה של ערבים שאנחנו העתקנו. אני אף פעם לא רב עם אף אחד. אמרתי לה שאני לא יודע אם זו מנה של ערבים, אבל המנה הזאת היא מהבית שלי – מההורים שדיברו איתנו טריפוליטאית מעורבת בעברית, ואיטלקית ביניהם כשרצו שלא נבין. שקשוקה היא האוכל שאבא שלי הכין והגיש לי במחבת, ואני למדתי ממנו להכין ולהגיש במחבת ופיתחתי והכנתי בדרך שלי".
היו גם פרויקטים שלא הצליחו?
"פעם אחת פתחתי סניף של דוקטור שקשוקה ברחוב שינקין בתל אביב. הלך מצוין מבחינת הכסף והמון אנשים באו לאכול, אבל זו הייתה חצר שאי אפשר היה לעשות בה הכל לפי התנאים של הרישוי, והבנתי שאין טעם לריב עם העירייה. בפעם אחרת פתחתי מסעדת דגים שעיצבתי בעצמי ובניתי באותה ב־50 אלף דולר בסמטה מיפת. אהרוני בא עם קבוצה של תיירים וכשהם שמעו כמה השקעתי הם קמו ומחאו לי כפיים. המסעדה נראתה מדהים ועשינו אותה מכלום, מהריסות עשינו אותה. יום אחד הגעתי לעבודה וגיליתי שהילד הערבי שעבד אצלנו במטבח חטף מכות עד שירד לו דם. זה היה מזעזע, ומי שהחטיף לו את המכות היה השותף שלי. אמרתי שאני לא רוצה להיות שם בכלל ועזבתי את העסק. אבל כאן אני לא אעזוב. אפילו שחשבתי לפתוח רשת של בתי שקשוקה עם בובה ענקית שלי. אנשים מאוד אוהבים את בובת הקרטון, מצטלמים איתה. אני אקשור את הבובה אחרת יגנבו אותה. תביני, בלי המקום הזה אני לא יכול, אני חייב להציל את המקום הזה. הדבר היחיד שבגללו אני לא ישן הוא הפחד שיזרקו אותי מפה. אני נולדתי ביפו. חייתי ביפו כל החיים שלי".
כמו לא מעט פעמים במהלך השיחה, העיניים של גבסו מתמלאות דמעות. "אני בוכה מעצב ובוכה מהמתיקות של ההצלחה".