טלוויזיה שאפשר לטעום: המבחן הבלתי אפשרי של "המסעדה הבאה"
"המסעדה הבאה של ישראל" היא כנראה פורמט הריאליטי-אוכל הראשון שהקהל יכול לטעום בעצמו. זו פריצת דרך בתחום יחסי הגומלין בין הריאליטי והמציאות, אבל עכשיו התוכנית צריכה להיות להיט גם על המסך וגם בצלחת. ויכול להיות שיש כאן בעיה
1. את המבחן הראשון שלה "המסעדה הבאה של ישראל" כבר עברה בהצטיינות: זה כיף. אפילו נחמד מאוד. תוכנית הבכורה אמש הציגה פורמט שנראה על פניו מרענן, חדשני ויוצא דופן ועשתה את זה באלגנטיות. זה לא יספיק כנראה כדי לנצח את "נינג'ה ישראל" בקרב הרייטינג – אין כאן מספיק דם, דמעות ותככים בשביל זה – אבל זה בהחלט יספיק כדי למכור את הפורמט לכמה וכמה מדינות בחו"ל. ובטווח הארוך זה חשוב יותר.
2. פורמטים של ריאליטי קמים ונופלים על האריזה שלהם ובמקרה של "המסעדה הבאה" היא מוקפדת במיוחד. ברשת 13 ויתרו בחוכמה על מנחה ונתנו לרביעיית השופטים לנהל את ההצגה, כשאסף גרניט לוקח את ההובלה ונותן עבודה של טאלנט טבעי. זה תורם לאווירת הרצינות הקולינרית של התוכנית וחוסך לצופים דאחקות מטופשות ומעושות. אבל ההצלחה הגדולה באמת כאן היא האולפן: מדובר ברמה אחרת לגמרי של עיצוב תפאורה, עם ארבע מסעדות מעוצבות לפרטי פרטים שממתינות לשופטים מאחורי הדלתות. כשהם אומרים "וואו" – והם אומרים את זה הרבה – אפשר להאמין להם.
3. האמונה הזאת קריטית. כדי להתמכר אנחנו חייבים להאמין שבניגוד להבטחות סרק בנוסח "הכוכב הבא של ישראל", מהתוכנית הזאת באמת תצא מסעדה טובה. השפים הכי טובים בארץ שמים על זה את המוניטין שלהם. אנחנו חייבים להאמין להם שבסוף כל פרק תיפתח מסעדת פופ-אפ ראויה על הטיילת ושאחת מהן תהפוך בסוף העונה למסעדת קבע, היכן ששכנה בעבר "הרברט סמואל" של יונתן רושפלד, אחת המסעדות הטובות בתולדות העיר. "המסעדה הבאה" צריכה לעמוד החל מהיום במבחן המציאות. בריאליטי אפשר לעשות מניפולציות ולייצר סיטואציות מלאכותיות – על הצלחת במסעדה לא.
4. עוד לא לגמרי ברור איך הפורמט יעבוד: האם נראה לאורך השבוע פרקים עם המתרחש ב"תאי טה" של לי מלילי, המנצחת אמש, והאם יגיעו השופטים לראות איך מתנהל בה סרוויס, ישבו ויזמינו מהתפריט והכל יתועד וייערך לכדי דרמה טלוויזיונית? או שרשת 13 מתכוונת להסתפק בפרק אודישנים אחד בשבוע ואז לשלוח את הפופ-אפים להתחרות זה בזה בשיטת חצי גמר וגמר? פרק הבכורה לא לגמרי הסביר איך "המסעדה הבאה" מתכוונת להתנהל עד לתוכנית הגמר. יכול להיות שזאת בעיה.
5. הכימיה הטלוויזיונית בין השופטים והאהבה הניכרת שלהם לעולם של אוכל ומסעדנות הן הקלפים החזקים של "המסעדה הבאה". רותי רוסו היא בדיוק מה שהיה חסר כדי לרענן את הנוקשות של שלושת השפים-כוכבים שלצידה, והיא עוד תתפתח לפרסונה טלוויזיונית שלא תבינו איך הסתדרתם בלעדיה. אבל בסוף, וגם זאת אולי בעיה, השופטים הם לא הסיפור של התוכנית. כלומר, לא אמורים להיות. יכול להיות שמרוב התלהבות ברשת 13 קצת שכחו את זה.
6. והנה הבעיה: מבחינת התחרות אתמול זה נראה כאילו הסיפור נגמר עוד לפני שהתחיל. לי מלילי, מקצוענית בת מקצוענים שכל פודי תל אביבי מכיר, פשוט לא באותה ליגה של שלושת המתמודדים מולה. על הפדיחות שעשו לנו לוקץ', מתן שרון ואורן ברזילי אנחנו נדבר כבר בבית, אבל עם כל הכבוד לאביבה אבידן והבישול הביתי שלה ואווירת הגנקי הצוהלת, לא בשביל זה התכנסנו. תוכנית שרוצה שסצנת האוכל תיקח אותה ברצינות לא הייתה יכולה לבחור אחרת.
7. הפרמיירה של "המסעדה הבאה" עוררה לא מעט שאלות לגבי המשך דרכה, כשתשומת לב מיוחדת צריכה להיות מוקדשת לכמות הלוגואים המסחריים שמופיעים על המסך בכל רגע נתון, ולא פחות מכך לעובדה שלמעשה התוכנית כולה היא פרסומת למסעדה שאתם יכולים לאכול בה הערב. ואם כולכם תלכו לאכול בה מישהו כאן ירוויח כסף. יש כאן סוג חדש של יחסי גומלין מסחריים בין המסך ובין המציאות, ואם הייתה בישראל רגולציה היא בטח הייתה מתעניינת בזה.
8. ויכול להיות שהמבחן האמיתי של "המסעדה הבאה" הוא אחר לגמרי. זאת תוכנית ריאליטי-אוכל שבה, אחרי שנים של "חבל שאתם לא יכולים להריח את זה בבית", הקהל באמת יכול לא להסתפק בפרצופים המתענגים של השופטים, אלא ממש להזמין מקום במסעדה ולטעום את התוכנית בעצמו. וזה הרי עשוי להיות סוג של להיט בפני עצמו. כל מה שתמיד רצינו זה שיהיה טעים.