נקודות תצפית לשקיעה והקפה הכי טוב ביפו. העיר של אלסה ארס ברוש

>> אלסה ארס ברוש היא אמנית, ילידת איסטנבול, עלתה לישראל לפני כ-15 שנה ומאז היא כאן איתנו בתל אביב-יפו. בסוף החודש שעבר נפתחה תערוכת היחיד שלה, "Ctrl + Altar + Delete", המוצגת בגלריה ורטהיימר (כיכר פלומר 8, מבנה 36, נמל תל אביב). המעבר שלה למערב חשף את עוצמת שורשיה המזרח־תיכוניים והצית בה עיסוק מחודש בשאלות של זהות, שייכות והשפעתה של התרבות הדיגיטלית, שנראית רלוונטית מתמיד עם פרוץ מלחמת איראן. התערוכה פתוחה עד ה-3.7, בתקווה שנוכל לצאת שוב אל הגלריות בקרוב.

>> תופעה של חופש טהור ומסעדה לרקוד בה בכיסא // העיר של איתי דורון
>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר

1. קפה פינג'אן

המקום האהוב עליי בכל יפו הוא קפה פינג'אן ברחוב מרגוזה, בבעלות משפחת מנסור הנהדרת. פינג’אן הוא לא רק המקום עם הקפה הכי טוב בעיר, אלא גם מקום שנותן תקווה לעתיד של דו-קיום. הוא סמל יפואי ומקום מפגש אהוב של מקומיים.

2. גן הפסגה

אנחנו הולכים לשם הרבה עם המשפחה והחברים. במיוחד אני אוהבת לעשות שם פיקניקים בשקיעה ולהשתתף בהקרנות סרטים מהניינטיז.

3. PrintNFrame

החנות של רזיאל לוי. תקלתי בפנינה הזו של חנות מסגור לפני 15 שנה כשעליתי לישראל ובאתי להדפיס כמה תמונות. כיום אני ומשפחת לוי שמנהלת את המקום כבר ממש חברים, ועדיין משתפים פעולה בפרויקטים שונים.
אילת 56

4. חוף גבעת עלייה

עוד מקום שאנחנו פוקדים עם המשפחה והחברים. כל החופים בתל אביב לא ממש צריכים הקדמה, אבל חוף גבעת עלייה הוא החביב עלינו, ויפה במיוחד בזמן השקיעה.

5. שוק הפשפשים

אני קצת קלישאה של בחורה טורקיה, אבל יש לי אובססיה לשטיחי וינטג’. תוך כדי חיפוש שטיחים לבית, הפכתי לאחת מאלה שמכירות את שוק הפשפשים כמו את כף ידי. אני אוהבת את האנרגיה ואת הכאוס שלו, וזה גם משתקף בעבודות שלי.

מקום לא אהוב בעיר:

זה אולי קצת שנוי במחלוקת, אבל דיזנגוף סנטר. אני תמיד הולכת בו לאיבוד ואף פעם לא יודעת באיזו יציאה לצאת. אני גם מעדיפה לקנות בעסקים קטנים בשכונה שלי ומנסה להימנע מקניונים, אם כי לפעמים זה בלתי נמנע.

השאלון:

איזה אירוע תרבות בזמן האחרון עזר לך לנקות את הראש או פתח לך את הלב?
לא יצא לי לצאת הרבה בזמן שהתכוננתי לתערוכה שלי, אבל אני מצפה לראות את “עדשה משלה: צלמות חלוצות ועכשוויות”, תערוכת צילום במוזיאון העם היהודי (אנו) שנפתחה בתחילת יוני, שבה מציגה המורה והמנטורית שלי היילי פנסר, יחד עם נשים פורצות דרך נוספות.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז תחילת המלחמה?
השיר של יוני בלוך, "סוף טוב". אני יודעת שהוא אולי נחשב לקיטשי, אבל הוא ריגש אותי עד דמעות. זו תקווה לעתיד שכולנו יכולים לשאוף אליו.

לאיזו עמותה או מטרה היית ממליmה לתרום או להתנדב בה כרגע?
נשים עושות שלום, שויויאן סילבר הייתה אחת ממייסדותיה, קרובה לליבי מאוד.

איזה תל אביבי/ת לדעתך הכי ראוי/ה להערכה כרגע?
רוני דורי, עיתונאית במוסף כלכליסט וחברה יקרה. אני מאוד מעריכה אותה על העבודה שלה, המצפן המוסרי שלה והחמלה. החודשים הראשונים של האימהות לילד שני בתקופת הסגר הראשון של הקורונה קירבו בינינו מאוד, ועברנו יחד את כל מה שהשנים הבאות הביאו – כולל המלחמה כמובן.

מה יהיה?
באמת שאין לי מושג. אבל אני עדיין מחזיקה בתקווה. אני מאמינה באנשים במדינה הזו וביכולת שלהם להתאחד ברגעי משבר.