פינה לדרוס ת'היפסטר ופינה שיש בה הכל. זאת העיר של אמיר שדה

>> אמיר שדה הוא חצי מהצמד המצליח אמיר ובן ("תל אביב זה אני ואת"), ו"מבטא" הוא הסינגל הראשון מתוך אלבום סולו בכיכובו. הצמד אמנם החליט לפרק את המסגרת, אבל בן (מאור) מעורב בהפקה מוזיקלית ובעיבודים של האלבום והכל בסדר. את הקליפ צילמה, ביימה וערכה הבמאית והתסריטאית המוערכת תמר גורן ("הומבויז") שהיא גם זוגתו. יפה יפה.

>> העיר של מיכל גולדברגר: מסעדה שאף פעם לא מאכזבת ומקום לנשום
>> העיר של כרמל בין: קריוקי קטלני וחנות ספרים עם דגים כבושים

1. POC קפה

ממוקם בדיוק בין הבית שלי לאולפן שלי, אז אני עובר בו כמעט כל בוקר וכל ערב. הטעם של הקפה אותו דבר בשבילי גם אם זה ארומה וגם אם זה בפוק, אבל כשאני עובר בפוק, גם אם לוקח קפה וגם אם רק חולף, אני מרגיש שוב בתיכון – אנשים הכי מגניבים, הכי יפים (אם יפים של ראסטה ואם יפים של ספורט) ותמיד יהיה מישהו להגיד לו שלום. השאלה היחידה שלי תמיד היא איך לאנשים האלה שמעשנים ג׳וינטים ב-10 בבוקר יש כסף לקנות קפה בכלל אבל זה משהו אחר.
טיפ קטן: בשישי יש שם תור ארוך והאנשים עומדים על הכביש ויושבים על הקצה של המדרכה – אז אפשר לשבת ולהסתכל על המכוניות שפונות ימינה מפרנקל לכפר גלעדי ומשחקות את המשחק האהוב עליי לצפייה ״דרוס ת'היפסטר״. כפר גלעדי 48

האנשים הכי מגניבים בתל אביב. P.O.C קפה (צילום: שלומי יוסף)

2. גולטיים 

מגרשי קט רגל של 5 על 5 שאני משחק בהם כדורגל פעם בשבוע כבר 15 שנה. חוץ מזה שזה דשא סינטטי ולא דשא אמיתי (שמתם לב שדברים שיש להם ריח נעלמים לנו לאט לאט מהחיים?) הכל מאוד מתוקתק, מטופח ואירופאי. לאחרונה הם הוסיפו אפילו את הפיצ׳ר שאם הבקעת גול אתה יכול ללחוץ על כפתור ולקבל וידאו שלו, כאילו שמישהו עומד לשדר את זה בערוץ 5. דרך הטייסים 24

3. המזרקה ברוטשילד פינת נחלת בנימין 

בילוי אהוב על בת הזוג שלי ועליי – לקנות בקבוק יין, לשבת עם הרגליים לתוך המזרקה (זה בסדר היא ריקה רוב הזמן) ולהסתכל על העוברים ושבים עד שהיין נגמר. פיתחנו את הדייט נייט הזה כשהבנו שבעצם אנחנו רק אוהבים אלכוהול, לדבר מלא, ולהסתכל על פרצופים מסביבנו (יפים, מצחיקים, תיירים, מתאמצים מדי, לא מתאמצים מספיק, איש במזראטי חונה על השדרה עם תו נכה ומולו נכה אמיתי ישן מכוסה בעיתון). יש הכל בפינה הזאת.

המזרקה ברוטשילד-נחלת בנימין, מתוך "השחיינית" (צילום: תום ברטוב)

4. מאפיית האומנים

מכל הדברים הלא טובים שמשום מה אני לא מצליח להפסיק לדחוף לגוף שלי – בראש הרשימה עומד הבורקס. למאפיית האומנים אין את השם של ״נשיקה צרפתית״ או המסורת של ״חסן עטיה״ או ״פוני״. בכללי זה אולי המקום עם המיתוג הכי גרוע שראיתי, ואם יש לשעות פתיחה שלהם חוקיות אני עוד לא הבנתי אותה עד היום. אבל יש להם את הבורקסים הכי טעימים בתל אביב. המתכון של השקית המושלמת זה אחד פטריות אחד פיצה אחד גבינה אחד תפו״א ולמטה קרואסון.אגב, מקום שני – וזו לא בדיחה – הבורקסים של אם פם. סלמה 11

5. מקום אחר

ברחוב הכי נובורישי בתל אביב שוכן ההוסטל "מקום אחר", שמאכלס בערך 20 בני נוער בסיכון שמתחלפים כל כמה חודשים כמו בתחנת רכבת. זכיתי לעשות שם שירות לאומי ומאז כל יום רביעי בבוקר אני נוסע להכין שם ארוחת צהריים לנערים ולצוות. המיקום של הבית יוצר כל מיני ניגודים מצחיקים כמו תרומות מהבייקרי ומאייל שני, ומתנדבים מפורסמים. וכמובן שמגיעים לשם הנערים הכי מגניבים בעולם, אז לא פעם תוכלו לעבור שם ולראות אותי עם נער או נערה מכינים לחמניות ושומעים טופאק. בזל 16

מקום לא אהוב בעיר

מתחת למגדל שלום. כי יש שם מלא רוח לא מוסברת

רוח, תסבירי את עצמך. מגדל שלום (צילום: שלומי יוסף)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט One Love על בוב מארלי. נזכרתי במהלך הסרט בכמה דברים שמרוב שגדלתי עליהם כבר שכחתי – כמה מוזיקה יכולה לשנות את המציאות, כמה האנשים שבסוף יזכרו כאגדות הם אנשים שבזמן אמת לא פחדו מכלום, כמה אני מאמין ברדיפת שלום ואחווה למרות שזה היום כבר נשמע מגוחך לרוב האוזניים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפודקאסט "סטריט טוק" של שאנן סטריט. מאז שהמלחמה פרצה מאוד קשה לי לצרוך תוכן ישראלי. הכל מרגיש לי מתלהם, צר, שטחי. לא מרגיש לי שאף אחד מדבר את המחשבות שלי. חוץ משאנן סטריט והשיחות עם האורחים שלו. מה שיפה בתקופה שאנחנו חיים בה זה שכבר יש ראפרים בגיל שהם כבר צברו חוכמת חיים אבל שומרים על הדיבור של הראפ, וזה מצחיק לשמוע.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ראה סעיף 5 במקומות האהובים בעיר. אפשר לתרום כאן

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים דוקטור ממסעדת האחים. ב-8 באוקטובר, כשכולם עוד היו בשוק, כבר היה מערך פעיל של האחים ששילח אוכל לאלפי חיילים ברחבי הארץ. כשכל הזמן מדברים על ישראל היפה ועל הערבות ההדדית – הם ייצוג מושלם של זה. ב-8 באוקטובר, כשמחבלים עוד מסתובבים חופשי באיזור הדרום, אני ואבא שלי כבר היינו בדרך לצאלים עם 100 מנות מהמערך של האחים, ואבא שלי הקרבי אומר לי "איזה חשיבה מבצעית רעה, לסכן שני אנשים בשביל 100 מנות אוכל", ואני חושב לעצמי, חשיבה מבצעית נוראית, חשיבה אנושית יחידה במינה.

מה יהיה?
אני סקרן לראות.