המקום שבו הגוף נרגע והירח נפגש עם השמש. העיר של טל אלפרשטיין

טל אלפרשטיין היא אמנית רב-תחומית, יוצרת פרפורמנס, וידאו וקולאז׳. עבודות הווידאו שלה משמשות אתר לפעולה פרפורמטיבית, ולחקירה של הגוף החי, של זמן ושל חלל. בימים אלה היא מסיימת את תכנית הרזידנסי בארטפורט במסגרתה גם תציג וידאו אינסליישן חדש, בתערוכה "נונפיניטו" שתפתח במקום ביום חמישי, 19.9. 

>> פעם הוא היה ראפר, היום הוא מנכ"ל דרכנו. זאת העיר של נמרוד דוויק
>> פרספקטיבה של סאפ וניסים שקורים לתל אביבים. העיר של נטע גורביץ

1. כיכר גבעון

היא רחוקה מלהיות מושלמת אבל כיכר גבעון מגלמת בתוכה החלטה שאני ממש חולמת שתחול על חלקים גדולים בעיר: להוציא מהמקום כלי רכב ולהפוך למקום שבו רק הולכים ברגל. כשאני נכנסת לכיכר אני מרגישה איך כל הגוף שלי נרגע ואפשר פשוט ללכת לאט, לעצור לקפה או סתם להיות, בלי הדריכות שמאפיינת כמעט כל שהות אחרת בעיר. במסגרת חממת האמנים של מפעל הפיס בגלריית המקרר שעוסקת בנכות ונגישות כשיח ביקורתי, תיפתח בסוף נובמבר תערוכה שתוצג בכיכר עצמה. אני יצרתי עבורה עבודת פרפורמנס שעוסקת בהאזנה ושמיעה, ומתבססת על חוויות ראשונות שלי עם מכשירי שמיעה. כך ששהיתי בכיכר יחד עם חבורת פרפורמרים וחוויתי אותה על כל פניה האקוסטיים. יש בכיכר הרבה רעש מזגנים, אבל גם פינות של שקט. ויש בה גם שוק יד שניה שווה בימי שישי.

2. קווין קפה

אני גרה ממש ליד שדרות ירושלים, שלאט לאט מתאוששות מהבנייה שסגרה אותן להמון זמן. קווין קפה הוא בית הקפה ליד הבית שלי, שיש בו עוגיות מדהימות שאופה בעלת הבית בעצמה. ולא לפספס גם את העוגיות שממולאות ברחת לוקום.
שדרות ירושלים 79

3. חומוס חג׳

פשוט החומוס הכי טוב בעיר. אולי לאנשים אין כוח לנסוע כל כך דרומה. אני אוכלת שם כל שבוע וזה תמיד מושלם.
יפת 93

4. סטודיו ליוגה איינגר דרום

בין הנגריות של פלורנטין מסתתר הסטודיו הקטן הזה שכבר שנים אני מתרגלת בו איינגר יוגה. אינגה וצוות המורים שהיא מכשירה בסטודיו הם דייקנים ומעמיקים. האופן שבו אינגה מלמדת הופך את התרגול להיות משהו ששייך לי, ידע שהיא באמת מעניקה לי ואני יכולה לקחת איתי לכל מקום.
המחוגה 5

5. לונה – הפסל של משה רואס בפארק המדרון

עבודה שהיא חלק מפרויקט "אבץ", פרויקט פיסול החוצות של עיריית ת"א-יפו, שמוצב בפארק המדרון ביפו. זו עבודה מופשטת ויפהפיה שמשתפת את כוחות הטבע ומזמינה את השמש והירח להיפגש בזכותה. הפסל הוא גם נקודת ציון בפארק היפה, שהנוף שלו אל הים הוא כמו שאיפת אוויר עמוקה ישר לריאות.

מקום לא אהוב בעיר

במקום לא אהוב, משאלה: שהעיר תחליט להוציא מתוכה את כל כלי הרכב הממונעים ותהפוך למדרחוב אחד גדול. זה יעזור להפוך הרבה מקומות לא אהובים, להפוך לאהובים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מחזיקים את המעגל", ערב של שירי מלחמה של בולאט אקודז'בה שהתקיים בת"א תרבות קרית המלאכה. השירים תורגמו על ידי דינה דייצ׳מן ואלכס בן ארי. דינה ביצעה את התרגומים בליווי גיטרה, ושניהם סיפרו סיפורים על אקודז'בה, על תרגום ועל ביצוע. הלכתי כי אלכס הוא חבר, ולא ציפיתי להתרגש כל כך. ההקשבה גרמה לי גם להיזכר עד כמה התרבות הרוסית בעצם שזורה במקומית (וקצת שכחנו מזה, אבל ערב שירי לוחמים ומנגינות מיובאות מרוסיה הן חלק מהדי.אן.איי המקומי-תרבותי). היה גם מנחם באופן מפתיע לשמוע שירים על חוויית המלחמה. אני רק מחכה שהיא תסתיים, אבל ברגע ההוא, להיות ביחד עם הרעיון שהמלחמה היא לפעמים פשוט עובדת קיום שלא בחרת בה – היה ממש מנחם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס. הדמות הראשית בו מרגשת: נדמה שהוא נקלע לעיסוק של ניקיון שירותים ציבוריים, אבל הוא מבצע אותו ברצינות תהומית. בתוך שגרת היומיום הוא מוצא זמן גם ליצירה ולקריאה. קשה להסביר, אבל זה סרט שדרך העיסוק שלו בשגרה מדבר על מהות החיים ועל הפשר שלהם, באופן שלא מעלים עין מהקושי ועם זאת מציע הרבה יופי ונחמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הכי חשוב זה להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה. נקודה. וגם להחליף את ההנהגה שאיבדה את האמון של הציבור ועסוקה בפילוג ושיסוי גורמת עוגמת נפש לכל האנשים שגרים פה כבר שנים.

מה יהיה?
אני לא יודעת מה יהיה אבל אני מאוד מודאגת. הכי הייתי רוצה שיהיה שלום. לפעמים נדמה שאנחנו בדרך לתהום שלא בטוח נוכל לצאת ממנה, או שאנחנו כבר כמעט שם מבחינה חברתית ומבחינת השחיתות השלטונית והציבורית. נראה שהכוח הוא המצפן היחיד, ואם לא נתעשת עכשיו, כל מה שהדורות הקודמים בנו פה מבחינה חברתית פשוט לא ימשיך להתקיים ולא יאפשר חיים עם ערכים דמוקרטיים וליברלים.