מכאן אני חוזרת עם פינוקים לכולם: העיר של מאיה ורטהיימר
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: השחקנית, פרזנטורית ודוגמנית שחיה על קו ת"א-ניו יורק. בינתיים היא מספרת לנו על הדברים שהיא יכולה למצוא רק כאן
1. רצועת החוף והפארקים
רצועת הים היפה שלנו, הנופים המשתנים בריצה. כשאני מתחילה בפארק, עוברת דרך הנמל הצפוני וממשיכה עד יפו – והנוף משתנה כל הדרך. מתחילים בפארק הירוק רחב הידיים ומסיימים בעיר העתיקה ביפו. בחופים השונים אנשים צבעונים רצים ורוקדים ומשחקים כדור עף ומטקות. זה לא נתפס בעיניי שבמרחק של 10 ק"מ יש כל כך הרבה שוני וקסם, וזה רק אצלנו בעיר. בארה"ב אני מרגישה תמיד כאילו כל אזור של 100 ק"מ נראה אותו דבר – פארק/מדבר/עירוניות. הרבגוניות שפה – זה הקסם.
2. גשר המזלות ביפו
האמונה אומרת שצריך לשים שתי ידיים על המזל שלך, לעצום עיניים ולבקש משאלה. אני לא מבקשת דברים מאוד ספציפיים, תמיד הולכת על דברים כלליים, אז אין לי איזו קבלה לומר אם זה עובד. אבל אני אוהבת שתמיד כשאני שם אני עוצרת לרגע הכל ורק עוצמת עיניים וחושבת על החלומות שלי, מה שלא קורה ביום-יום. תנסו את זה: לעצום עיניים, לקחת נשימה ולחשוב על חלום שלכם. רק לרגע. זה אולי אידיוטי אבל מה אכפת לכם לנסות?
3. נווה צדק
מאוד אוהבת את נווה צדק, אם אם זה מאוד בנאלי. זה שפתאום תל אביב הסוערת והמודרנית נגמרת ואת מרגישה שאת בצרפת מטיילת לך בשיא הסטייל, ועוצרת תמיד בסניף הראשון של אניטה. גם אם אני בריצה ספורטיבית, וגם לפני ארוחת ערב – אין מה לעשות הגלידה הזו, האווירה, לא עוברים ליזה זה מבלי לעצור.
4. ניסן נתיב ביפו
אני אוהבת את האזור של בית הספר למשחק ניסן נתיב ביפו. הכתובת המדויקת היא "נעם 5". מתחת למוסד המדהים הזה, שבו למדתי, יש בית קפה שנקרא "ניסו" והאווירה שם מדהימה. תלמידים צעירים לצד אנשים מבוגרים, כולם צבעוניים ומביאים את אווירת השוק של יפו. פשוט תשבו שם, קשה להסביר את זה במלים. שווה ללכת להצגה של "תיאטרון הבית" שכל פעם משתנה ואז לשבת לאכול משהו. זה שלמות.
5. שדרות חן
אין לי דרך להסביר. בכל פעם שאני רוכבת שם עם האופניים והעצים הגדולים והמרשימים מעל ראשי מספרים לי באיזו עונה אנחנו או מה מתקרב. אין יום שאני לא עוברת שם ולוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי "זה הרחוב היפה ביותר בעיר, איזה מזל יש לי שאני פה!".
6. כיכרות רבין ודיזנגוף
ההחלטה באיזו אחת מהכיכרות לטייל היא לפי מצב הרוח של אסיה, בתי. אם היא בקטע של טיול ארוך אנחנו עוברות דרך החנויות ובתי הקפה הנפלאים של דיזנגוף אם לא – כיכר רבין. היא כל פעם מכריחה אותי לעצור ולהתבונן בדגים ובברווזים ובכל בעלי הכנף שמתגוררים בבריכה. מסביב לבריכה יושבים זוגות ופרלמנטים וכל אחד בעל אופי שונה וסיפור משלו. לפעמים אני מספרת לה סיפורי מעשיות על כל אחד ואחת מהם ואני לא יודעת עד כמה היא מתחברת, אבל אני נהנית. ואז אנחנו מקנחים בפיצה או לוקחים משהו מהבייקרי/דליקסטן. וגם מוסיפה דברים מתוקים לסבתא שלי. ודברים בריאים לסבא. ולחמניות ביס לאסיה. לא ממש יודעת לעצור, אני חוזרת עם פינוקים לכולם, ומברכת שהמקום הזה קיים כי אני בשלנית מזעזעת.
"אסף התגייס לשרת את המדינה, אני לא". מאיה ורטהיימר לא ממהרת לניו יורק