שער מפויח לעולם ומקום שבו אני מלכת אנגליה. העיר של רעות ברנע

רעות ברנע היא עיתונאית ועורכת (פה בטיים אאוט, במגזין פורטפוליו ובמגזין טקסטורה), מדריכה סיורי אמנות, אוצרת עצמאית וחברת צוות בבית לאמנות ישראלית. בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק התערוכה באוצרותה "הצדף הכי יקר", תערוכה לכל המשפחה ובה 20 עבודות אמנות שמתכתבות עם שירי הילדים של מיה מיטב. במקביל רואים השירים אור בספר חדש, שבו מופיעות גם היצירות לצד כל שיר

>> מקום שמרומם את הנפש וריח שמחזיר לילדות // העיר של שי גבסו
>> חלקת טבע פלאית ומקום להרגיש בו שהכל יהיה בסדר // העיר של נטע חוטר

1. דרך סלמה

דרך סלמה כשמה כן היא, הדרך שלי בערך לכל מקום. השער שלי לעולם. נכון, יש כאלה שזכו בשערים מהודרים יותר, אולי אפילו כאלה שיש בהם צל בשעה מסוימת ביום, אבל זה השער שלי ואני חיה איתו בשלום. לפעמים אני תוהה איזה אחוז מהחיים שלי אני מבלה בהליכה על סלמה, בין אם על הציר מערבה לכיוון יפו או על זה מזרחה לכיוון קרית המלאכה. כשנקודת המוצא שלך היא פלורנטין ואת לא מאמינה ברכבים פרטיים, אין מנוס מלמצוא את עצמך הולכת על סלמה. כמעט כל יום. זו לא תמיד חוויה פסטורלית, אבל פסטורליות היא גם ככה אוברייטד בעיני. בסביבת אגזוזים של אוטובוסים, אתרי בנייה רועשים ועבודות בלתי פוסקות בכביש – אני מרגישה הכי בבית.

2. קריית המלאכה

אם בסלמה אני מרגישה בבית, בקרית המלאכה אני מרגישה סלב. בעיקר אם זה בוקר שישי או שבת, אבל גם באמצע השבוע, אני מוצאת את עצמי מסתובבת בממלכת שביל המרץ-המפעל-התנופה ומנופפת לשלום לא.נשים שאני לא מזהה משל הייתי מלכת אנגליה. אני לא יכולה לבחור מקום אחד בקריה, כי היא שופעת בכל כך הרבה חללי תצוגה שווים שתמיד יש בהם מה לראות, והכל גם מתחלף נורא מהר אז אף פעם לא משעמם. וכן, יש עדיין מלא א.נשים שלא דרכו בה רגל בחיים. איך אומר הבן שלי? בעיה שלהם.

3. רחוב אלנבי (ז"ל)

אלנבי היה האהבה הראשונה שלי בתל אביב. הרחוב שהשיטוט בו הרגיש לי כאילו גיליתי את אמריקה וניצחתי את העולם בו זמנית. המקום שבו הייתי מבלה 40 דקות ויוצאת עם שני ג'ינסים, ארבע חולצות ושלושה זוגות נעליים בסכום כולל של 119.90 ש"ח. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והבדים הסינטטיים תוצרת בנגלדש שאני כל כך אוהבת. בחודשים האחרונים אלנבי עובר תהליך של גסיסה מתקדמת, הודות לעבודות הרכבת הקלה שאני כמובן מאוד בעדה. ועדיין, בכל פעם שיוצא לי להתהלך בו אני מרגישה את החיסול הממוקד הזה בבטן. מי ייתן ועוד נזכה לתקומה מחודשת של בוטיק רינה והכל בדולר בימינו אמן.

4. "ישנים" // יעל פרנק

קודם כל כי חתולות הן בכללי הדבר הכי טוב שקיים בעולם. אחר כך כי זה פסל משגע, חכם ומצחיק בלוקיישן מדויק. יעל פרנק הציבה אותו במסגרת פרוייקט פיסול החוצות החדש של עיריית ת"א-יפו (יש בסך הכל 30 מהם פזורים ברחבי העיר). הוא נמצא בדרך שלי למוזיאון (מקום שראוי לקטגוריה נפרדת אבל מה לעשות אין מקום להכל), וגם בדרך חזרה מקפלן אם כיסיתי את מכסת הצעדים היומית שלי ואני מפרגנת לעצמי בנסיעה הביתה ברכבת הקלה. וגם, זה בערך הכי הרבה טבע שאני יכולה להכיל. פינת שאול המלך-בגין

5. יפו העתיקה

באתי בגלל האמנות, נשארתי בגלל הא.נשים. ליפו העתיקה התוודעתי מקרוב בשנים האחרונות, הודות לסיורים, תערוכות ועניינים אחרים שלקחו אותי אליה. מעבר לעובדה שמדובר באזור יפה מבחינה אובייקטיבית, עם הנוף הכי שווה לים והמקום היחיד שבו איתרתי תרנגולים שחיים על עצים, גיליתי גם שמדובר במקום עם הא.נשים הכי חמודיםות שחיים ועובדים בו והופכיםות אותו למה שהוא.

מקום לא אהוב בעיר

קל. רמת החייל. מקום שלא ברור איך הוא עדיין קורה. הכל בו מורכב ומסובך ואי אפשר להגיע אליו בשום צורה (תחבורה ציבורית או רכב פרטי, אותו חרא), ומשום מה המון א.נשים עדיין נאלצים להגיע אליו על בסיס יומיומי. תודה לאל שאני כבר לא אחת מהן.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"לא לפי הספר", מופע שהוא משהו בין הרצאה על אופנה לאירוע מוזיקלי לאמנות לעיצוב ולספרות – של המאסטרית יערה קידר יחד עם אורן ברזילי (כן, מהקספרים). יערה היא הסטורי-טלרית הכי טובה שאני מכירה, והיא יודעת לתפור סיפורים בצורה שאני יכולה רק להתקנא בה. אורן מתבל את הסיפורים בשירים והכל מלווה באיורים משגעים של גפן רפאלי, עוד אחת שנוטף ממנה כשרון בגאלונים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הגלויה היומית של אנגלמאיר. האיש הרגיש הזה מאייר יום יום כבר כמעט שמונה חודשים עבודה חדשה שרלוונטית לטרללת הזאת שאנחנו חיים בה. בעקביות, מבלי לפספס אף יום וכמעט אף מאורע. כולן מלוות בטקסטים שהם סיפורים מרגשים בפני עצמם, לפעמים אפילו יותר מהאיורים, ובאיזשהו אופן מפתיע הן נותנות קצת תקווה, כל יום מחדש.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"מקומות שמורים", מיזם שעושה עבודת קודש בהנגשת תכנים של תרבות ואמנות לילדיםות (וגם למבוגריםות) ממגוון נוירולוגי (אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה מורכבות, ויסות חושי, טורט, מש"ה ועוד). נכון, אני מקורבת, אבל מאוד גאה בזה שיש א.נשים מהמשפחה הקרובה שלי שבאמת משניםות את העולם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שעומד.ת על בסיס יומיומי בשער בגין. אני מעריצה את הכוחות והלוואי שהם.ן לא יצטרכו לעשות את זה לאורך זמן.

מה יהיה?
אלוקימה יודעת. אני אדם אופטימי מטבעי והתבגרתי בניינטיז אז איפשהו במקום לא-מאוד רציונלי במוח שלי אני עוד מאמינה שיום אחד יהיה פה שלום. לפעמים אני מיואשת, לפעמים אני כועסת, לפעמים אני דואגת לעתיד של הילדים שלי פה. אבל אני משתדלת להתרכז בדברים שעושים לי טוב וממליצה לכולם.ן לעשות את זה גם (וגם ללכת ברגל. ולשתות יין. וללטף חתולות. ולצאת להפגין).