בא לי להפסיק לראות את הסדרה הזאת. הנחמה היחידה היא התנגדות
אנחנו חיים בסדרה גרועה שבה כל פרק הוא פרק 9 של "משחקי הכס" והרע תמיד מנצח. ערך חיי האדם, הרעיון שעליו גדלה המדינה, פשוט נמחק. אם אין אותו - אין כאן כלום. איך יכול להיות שיש עוד אנשים במדינה שמצדיקים לעצמם את הפקרתם של החטופים למוות ב"מחיר גבוה מדי"?
בא לי להפסיק לראות את הסדרה הזאת. כל מה שקרה השנה, כל רגע בה יכול להיות פרק מסדרה סטייל "משחקי הכס". ובסוף כל פרק את לא מאמינה שהרע ניצח. כשנגמרה העונה הראשונה של משחקי הכס וערפו את ראשו של נד סטארק (סליחה על הספוילר) הפסקתי לצפות בסדרה לכמה שנים. לא הצלחתי להכיל בלב שלי שהרגו את הדמות הראשית, זה נגד כל דבר שהצלחתי להכיל – איך רצחו אותו? הוא הטוב! – ועכשיו החיים שלנו הם כמו כל פרק כזה. הרע מנצח.
>> כל כך סימבולי: הישראלים התנתקו מהמציאות. רק הסמלים נשארו
>> היא הכוכבת הגדולה בעולם. והוא עומד לגלות את עוצמתה הפוליטית
לא אשכח בחיים את היום הזה שבו אלון שימריז, איתי בן חיים וסאמר הצליחו להימלט ולהגיע לכוחותינו – והם ירו בהם. כמה פעמים שחזרתי את הרגע הזה עם עצמי, מדמיינת אותי צופה בו בטלוויזיה וצועקת לאאאאא, תעצרו, והם עוצרים ולא יורים. כי לא יכול להיות שהדמויות הראשיות והאמיצות והחזקות שהצליחו להימלט מהרוע המוחלט פשוט ימותו. זה לא יכול להיות.
והפרקים ממשיכים ומצטברים, כל יום בחיים שלנו הוא כמו עונה שלמה של סדרה גרועה, כי אין יותר היגיון. כי אם אנחנו מדברים על הצלת חיי אדם, ואנשים עונים ב"מחיר גבוה מדי" – אין יותר כלום. איך יכול להיות שיש עוד אנשים במדינה שמצדיקים לעצמם את הפקרתם של החטופים למוות ב"מחיר גבוה מדי"? בני אדם הם לא רעיונות, הרבה יותר קל להרוג אותם. זה או חי או מת. זה אבסולוטי, זה חד משמעי, אין אמצע, אין הווה מתמשך. הקיום הממשי הוא ממש פשוט. מצחיק שאני צריכה להסביר את זה לאנשים שמאמינים באלוהים או בדת.
אני מסתכלת על המציאות ולא מוכנה לקבל שעינב לא תקבל את מתן, שארז וסהר לא יקבלו את עופר, ששירה לא תקבל את לירי. אני לא מוכנה לקבל את זה. אני אפגין ואחשוב ואצעק, ואבכה ואחלום על הרגע שכל זה ייגמר והם יחזרו הביתה
מה שמורכב זו הרוח. היא מופשטת ומורכבת, אותה קשה לשבור. רעיונות, כמו התקווה שלי לעתיד ורוד הרבה יותר, קשה להרוג. בגלל זה גם אין דבר כזה "ניצחון "מוחלט", כי אי אפשר להרוג רעיון. אבל חטופים? אותם אפשר להרוג ברגע, במילה אחת של סינוואר, של מי ששומר עליהם בשבי, של חייל שעשה טעות ושל ראש ממשלה מפקיר וממשלה מפקירה. במאית שנייה. ככה זה אכזרי. ככה. ובא לי שאנשים כבר יסתכלו לזה בעיניים ויפסיקו לשקר לעצמם.
הרעיון של "אין מחיר לחיי אדם" הוא רעיון שלא יכול למות. ערך חיי האדם זה רעיון שלא יכול למות. על זה גדלנו כולנו. אני נשבעת שאני זוכרת את סבתא שלי אומרת את זה, זה הצביון. ברחנו כולנו לכאן מכל מקום אחר בעולם, כי החיים שלנו כעם חשובים, כי אנחנו עם סגולה, לא? כי יש ערך לחיי אדם וכי יש ערך לרעיון. אז איך אפשר להפקיר בשבי במשך כמעט שנה אנשים מתוכנו? איך הגוף לא שורף?
כתבנו על כבישים, שרפנו צמיגים, חסמנו צמתים, הפגנו בשקט, הפגנו ברעש, בכינו, זעקנו, עשינו מיצג. מה עוד אפשר לעשות? מה עוד יכולה לעשות אמא שהבן שלה, היקר שלה, שיצא מהגוף שלה, הופקר ונחטף ואז הופקר שוב? מה עוד היא יכולה לעשות? ומי אנחנו בכלל אם הוא לא יחזור אליה? אני לא מסוגלת לחכות עשר דקות לבן אדם שמאחר לי לפגישה, לא מצליחה לסבול המתנה לאוטובוס, אז איך אפשר לדמיין סבל של בן אדם שמחכה שנה שישחררו אותו מהשבי?
הנחמה היחידה שלי היא ההתנגדות. אני יודעת שהיא לא משנה את המציאות, כי לממשלה קל להתעלם מאיתנו, כי יש סביבי הרבה מיואשים. אבל אני יודעת שהתנגדתי. אני יודעת שאני מסתכלת על המציאות ולא מוכנה לקבל שעינב לא תקבל את מתן, שארז וסהר לא יקבלו את עופר, ששירה לא תקבל את לירי. אני יודעת שאני לא מוכנה לקבל את זה, ואני אפגין ואחשוב ואצעק, ואבכה ואחלום על הרגע שכל זה ייגמר והם יחזרו הביתה. ואולי אולי, כמו שאמרו חטופים שחזרו – הם רואים אותי, הם רואים אותנו, נלחמות בשבילם, בשבילנו.
>> כלנית שרון היא ממיסדות וממובילות מחאת החזית הוורודה. ויש להן גם פודקאסט חדש ומומלץ