פסטיבל המחול "אינטימדאנס" חוזר בפעם ה-27 לתיאטרון תמונע (28-30.5), וצמד המנהלים האמנותיים ניב שינפלד ואורן לאור מסבירים בטור מיוחד איך תשוקה, נחישות וחוצפה האירו את דרכם בדרך לפסטיבל שחוגג את הגוף האנושי
המנטרה שמלווה אותנו – גם כיוצרים, וגם כמנהלים האמנותיים של פסטיבל אינטימדאנס – היא שלוש מילים: תשוקה, נחישות, חוצפה. כתבנו את המילים האלה בקול הקורא של הפסטיבל, אבל תוך כדי העבודה הבנו שהן הפכו עבורנו גם לכלי עבודה. סוג של מצפן. הן לא מתארות רק מה אנחנו מחפשים ביצירות, אלא גם איך אנחנו מנסים לפעול בתוך התקופה הזאת. תשוקה היא אנרגיה שלא מאפשרת לך להישאר אדיש מולה. היא דחף ליצור, מצב שבו גוף ודמיון נדלקים יחד. נחישות היא לשעוט קדימה בלי לחכות לאישור, להמשיך ליצור גם כשהמציאות לא מעודדת את זה. וחוצפה היא להעיז להיות לא צפוי, להגיד: אני עושה את זה בדרך שלי ולא מבקש רשות.
>>האחים של דריגס: אם תתגברו על הקרינג' יש כאן יופי של סדרה
בתקופה כל כך דרוכה, מתוחה ומשברית, יש ציפייה כמעט אוטומטית מאמנות להגיב. וכשמדברים על “תגובה למציאות”, נדמה שהכוונה ברורה: להביא את המציאות אל הבמה, לשקף טראומה, לגעת בפצע, לדבר את מה שקורה עכשיו. לפעמים זה כמעט מרגיש כמו חובה מוסרית. כאילו אם העבודה לא עוסקת ישירות במצב – היא בהכרח מנותקת ממנו. יש משהו שקורה לגוף בתקופה כזאת. הוא נהיה דרוך. מכווץ. מתוח. הכול עובד על קצה העצבים: החדשות, הטלפונים, הרשתות, השיחות ברחוב. נדמה שלרגעים גם הדמיון עצמו נהיה פונקציונלי – מגויס מיד להסביר, להגיב, לנקוט עמדה.
אבל בנקודת הזמן הזאת, הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא עוד מרחב של חדשות ואקטואליה. את זה אנחנו כבר פוגשים יותר מדי ובכל מקום. אנחנו צריכים אמנות שפותחת מרחבים אחרים. מרחבים שיש בהם סקרנות, דמיון, הומור, מיניות, אינטימיות, משחק, רוך, כאוס, תשוקה. עבודות עם דחף. עם רצון להמציא עולם, גם אם הוא עדיין לא פתור עד הסוף. יצירות שלא מפחדות להיות שובבות, פרועות, מוגזמות או לא לגמרי מפוענחות. אמנות לא חייבת להציג אקטואליה כדי להיות רלוונטית. אמנות שמזכירה לנו שיש יופי בעולם – היא רלוונטית. אמנות שמאפשרת לנו להיטען ולהיסחף – היא רלוונטית. אמנות שמעודדת אותנו להתענג, לשחק, להתרגש ולהיפתח – היא רלוונטית.
זו הדרך שלנו להגיב למציאות השנה. לא דרך ניסיון להסביר אותה שוב, אלא דרך יצירת מרחב שבו עדיין אפשר לרצות, להתעקש, להתמסר ולהמציא שפה.
מרחב שבו הגוף לא רק מתגונן – אלא גם חי. בולט השנה במיוחד דור צעיר של יוצרות ויוצרים שלא מחפש להשתלב בצורה מנומסת בתוך השפה המוכרת של המחול. זה דור שמחפש דרך חדשה לגעת ולשתף; דור שלא מפחד מרגש, אבל גם לא מנסה להתחנף – ובדיוק בגלל זה הוא חי ומרתק.
חלק מהעבודות נעות בין מחול לפרפורמנס, אחרות מתקרבות למופע, למסיבה, להרצאה או להתפרקות. יש עבודות שפועלות דרך אינטימיות מאוד עדינה, ואחרות דרך עודפות, הומור או עימות חזיתי עם הקהל. ומה שמעניין אותנו הוא לא רק “על מה” הן מדברות, אלא איך הן פועלות על הגוף. איך הן מצליחות לעורר תחושה, קרבה, אי־נוחות, צחוק, כמיהה או הזדהות – בלי למהר לסגור הכול למשמעות אחת ברורה.
השנה אנחנו חושבים הרבה על החוויה של להיות יחד בתיאטרון. על הערך שבמפגש חי, גופני, לא מתווך. על האפשרות לשבת בחלל אחד עם אנשים אחרים ולהסתכל יחד על גוף בתנועה. יש בזה משהו כמעט בסיסי היום, אבל גם עמוק ונדיר. אינטימדאנס מציע מרחב שבו רוח האדם חופשית, שבו לדמיון האישי והקולקטיבי יש תוקף, שבו אפשר לקבל השראה ולהיטען בכוחות חדשים.
אנחנו פונים אל הגוף כדי לחוות נעורים, בכל גיל. כדי להתלהב מתשוקה, מנחישות, מחוצפה. כדי לפגוש שובבות ורוח משחקית, אבל גם אינטימיות. כדי להיזכר בערך שבחוויה משותפת של צפייה בגוף בתנועה. היוצרות והיוצרים של אינטימדאנס השנה עבדו במסירות ובאהבה על יצירות שנוצרו בתוך תנאי המלחמה המאתגרים שכולנו חווינו יחד – ובכל זאת המשיכו לדמיין בשבילנו מציאות אחרת. ובעולם שבו הכול נהיה מיד אמירה, תגובה או כותרת, אולי עצם ההתעקשות להמשיך לדמיין היא כבר פעולה בפני עצמה.
פסטיבל אינטמדאנס, 28-30.5, תיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב).לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים