החוויה האנושית: ואז גיליתי שגם אנחנו חלק מהתערוכה של קוסאמה

מוזיאון תל אביב לאמנות. שעת ערב באמצע השבוע האחרון. המקום שוקק. לפרקים עמוס ממש. תורים ארוכים שמתעקלים כמו ספגטי מחוץ לביתנים קטנים שבהם ניתן לצפות באינסוף, אבל רק ל-30 שניות. מסביבם שדה של דלעות מנוקדות וכדורים כסופים ועוד מיני פסטה על הרצפה (באמת).

סיור בתערוכה "רטרוספקטיבה" של יאיו קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: ספי קרופסקי

נראה שמעולם לא הגיעו כל כך הרבה אנשים לראות תערוכה שעדיין לא נפתחה. למען האמת, יכול להיות שמעולם לא היו כל כך הרבה אנשים במוזיאון בשעה הזו בכלל. לדעתי יכולות להיות לזה שתי סיבות, כלומר חוץ מהתערוכה עצמה: או שלכולם יש קרוב משפחה בהנהלת המוזיאון, או שכולם הפכו לעיתונאים. לא בטוח שאני ממליץ (להיות עיתונאי).

שימו לב שאנחנו כבר בפסקה השלישית ובכלל לא ציינו על שום מה ולמה. אולי כי כבר כמעט אין צורך לציין, אבל אנחנו רציניים אז נעשה את זה, רציניים וגם אולי קצת מתרגשים: זו התערוכה של יאיו קוסאמה. ספקטקל האמנות הגדול ביותר שידענו. היא נפתחת במוזיאון ב-15 לחודש ועד כה נרכשו מעל ל-80 אלף כרטיסים. טל"ח. בטח כבר יותר.

סיור בתערוכה "רטרוספקטיבה" של יאיו קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: ספי קרופסקי

כשקיבלתי את הזימון לתערוכה, זה הרגיש כמו להיות אחד מהילדים שזכו בכרטיס הזהב המקנה כניסה למפעל השוקולד של ווילי וונקה. וזה לא ששמעתי עליה הרבה לפני זה, כן? ההייפ עושה את שלו; מחלחל עמוק. אם תשאלו למשל, נכון לעכשיו, עלי ועל קוסאמה? פפפף, We go way back. שבועיים ככה. אולי חודש.

שניות אל תוך הסיור, ויורד לי האסימון שזה אכן מפעל, אבל לא ממש בהקשרים שחשבתי עליהם קודם. קבוצות מאורגנות עם מדריך או מדריכה ניווטו להם בין החללים, כשמכשירים ניידים מובילים אחריהם בני אנוש לאטרקציה הצורנית הבאה.

אשה יפנית בת 92 המאושפזת במוסד פסיכיאטרי הצליחה להביא למוזיאון לאמנות אוכלוסיות שמעולם לא פקדו תערוכות כאלו. ואנחנו עדיין לא התחלנו, כן? מה יש בה? מה יש בנו, שלפתע גילינו את האמנות והחלנו להתייחס אליה בצורה כה תהומית? אפילו קוסאמה עצמה לא היתה מתווכחת בכזה להט כמו אחת המבקרות שחלקה על דבריה של המדריכה עם פרשנות משלה. ומה לעשות, אתם יודעים – לפעמים נקודה היא רק נקודה.

סיור בתערוכה "רטרוספקטיבה" של יאיו קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: ספי קרופסקי

נראה לי שבשלב זה כבר די ברור שאני לא מבקר אמנות גדול, אבל ארצה ממש להמליץ לכם ללכת לתערוכה. זו חוויה ויזואלית נדירה, אבל לא פחות מרהיב הוא כל מה שקורה מסביבה. למשל, העיניים שרואות/לא רואות את הווידיאו ארט הארוטי של קוסאמה או השיחות המתלהטות סביב המיצבים (מיצבים! לא מיצגים!) או הרגעים האנושיים והקטנים האלה שבמציאת הזווית הנכונה לסלפי בתוך חדרי האינסוף.

לבי אגב עם האדם היחיד (עד כה) שהצליח להפיל את המכשיר הסלולרי שלו אל תוך שדות האינסוף. חילוצו משם הצריך מבצע לוגיסטי שבוצע על ידי מי מבין 10 האסיסטנטים שנמצאים פה מטעמה של קוסאמה, אז מוטב שתיזהרו. כמו כן שימו לב לסימונים על הרצפה, מכיוון שחצייתם תלווה במפגש (מנומס) עם צוות האבטחה.

סיור בתערוכה "רטרוספקטיבה" של יאיו קוסאמה במוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: ספי קרופסקי

בדומה לאמנים רבים, קוסאמה נוגעת בהיבט האנושי בלא מעט מיצירותיה, ונראה שמתקיים בינן לבין המבקרים בתערוכה מערכות יחסים שבעצמן הופכות למיני יצירות משנה בהצגה הגדולה הזו; האנשים הם אלה שקובעים כיצד לתמצת את החוויה, לקבוע את אורכה, מה לצלם ובאיזו זווית – ובדרך בעצמם הופכים להיות חלק ממנה. "איך היה?", שאל אותנו אחד שרק התחיל את הסיור שלו בדיוק כשאנחנו סיימנו, "בדיוק כמו שהעליתי לאינסטגרם", רציתי לומר לו. חבל שלא אמרתי.