בגוון אינטימי, נוגה ומהורהר, הסרט החכם הזה מצליח לצבוט נפש יהודי

זה היה יכול להיות סרט ישראלי, רק שאצלנו את המסע למחנות השמדה עושים בתיכון, כשהראש מלא בדברים אחרים. "כאב אמיתי", שהוקרן בפסטיבל חיפה רגע לפני יציאתו למסכים, מבהיר שעדיף לצאת למסע הזה בגיל בוגר יותר, ולו משום שזה מניב קולנוע טוב יותר. סרטו השני של ג'סי אייזנברג כתסריטאי/במאי הוא מעין "באדי מובי" על שני דודנים בעלי אופי מתנגש, שיוצאים להרפתקה משותפת בדרכים. רק שהמסלול מתפתל בין מחנות השמדה לבית קברות יהודי ולבית סבתא בפולין, ולכן אף שלסרט יש גוון קומי (בגלובוס הזהב הוא התחרה בקטגוריית הקומדיה), ככל שהוא מתקדם גירוד הטראומה היהודית הרחבה מעורר את הכאב האישי החבוי.

>> קוף טוב הכל טוב: הסרט על רובי וויליאמס שנון, סוחף ומבדר

דיוויד (אייזנברג, כמו שאנחנו מכירים אותו) ובנג'י (קיראן קאלקין) לא התראו הרבה זמן. בנעוריהם בנג'י היה המגניב שבין השניים, ודיוויד היה רגשן. בנג'י עדיין מגניב, ומתיידד בקלות עם אנשים זרים, אבל את שנותיו האחרונות הוא העביר על ספה בבית סבתו, בעוד דיוויד הקים משפחה ומתפרנס היטב משיווק ברשת. סבתם ניצולת השואה ביקשה בצוואתה ששני נכדיה יבקרו בבית שבו גדלה בפולין, ואף השאירה כסף עבור המסע. לכן אחרי מותה הם מצטרפים לטיול שואה מאורגן בהנחיית מדריך אנגלי (וויל שארפ מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"), ולצד חברים נוספים בקבוצה – גרושה טרייה (ג'ניפר גריי שתיזכר לנצח כבייבי מ"ריקוד מושחת"), זוג מבוגר, ופליט אפריקאי שהתגייר והחליט לקחת את זהותו החדשה ברצינות מלאה. כל אחד מהם מאויר היטב בקווים זריזים, ותורם את חלקו לדינמיקה בקבוצה, המשמשת כתיבת תהודה ליחסים הלא פשוטים בין בני הדודים.

קשה להסביר עד כמה הסרט מדייק באפיון המרובד של הגיבורים, ובכוונון הטון הנוגה, שמותיר מקום לאירוניה בלי להיות עוקצני. דיוויד מאורגן ולחוץ, ובנג'י לא פעם עולה לו על העצבים בספונטניות שלו שנדמית חסרת אחריות, אבל ברור שהשניים אוהבים מאוד זה את זה, ולכן הסרט צובר בהדרגה רגש שתופס אותנו לא מוכנים. בפרץ נדיר של כנות דיוויד אומר לשאר חברי הקבוצה "אני אוהב אותו ואני שונא אותו. אני רוצה להרוג אותו ואני רוצה להיות הוא, כי הוא כל כך מגניב ולא שם זין". רק שבנג'י כן שם זין, ואפילו לוקח עמוק ללב. כך, למשל, הוא היחידי שחש לא נוח לנסוע במחלקה ראשונה ברכבת בפולין, בגלל האסוציאציה ההיסטורית של יהודים ברכבות בפולין. זה מניב התפרצות רגשית שמתפתחת באופן לא צפוי. בכלל, חלק מהנחות היסוד של דיוויד לגבי בן דודו מופרות באופן מפתיע ומבדר. אין שום דבר קלישאתי באופן שהדמויות מתנהגות ומגיבות, וגם לא בעיצוב הקולנועי של המרחב הפולני שבתוכו הן מחפשות את דרכן.

אייזנברג כותב תסריטים מגיל 16, אז גם החל לשחק. הוא גילם נער מתוסבך ב"חיים בין השורות" של נואה באומבך, ונראה שזה אחד המודלים שלו ככותב יהודי חילוני. אייזנברג לא הכיר את קאלקין (הלא יהודי) כשכתב את בנג'י, אבל התפקיד יושב עליו בול, ואף זיכה אותו בזכות מלאה בגלובוס הזהב. קאלקין עשה את בכורתו הקולנועית בגיל שבע ב"שכחו אותי בבית", בתפקיד אחיו הקטן של אחיו הגדול (וכוכב הסרט) מקולי קאלקין. בגיל 42 הוא נראה צעיר מכפי גילו, ומיטיב לגלם בחורים גחמנים ולא מנומסים שמסרבים להתבגר, כשם שעשה בסדרה "יורשים", אלא שכאן הוא טוען את הדמות בפגיעות עמוקה, ומספק הופעה מוחצת.

הפסקול היפהפה מורכב בעיקרו מאטיודים ונוקטורנים לפסנתר של שופן. זאת בחירה מפתיעה והגיונית גם יחד, כי שופן היה פולני, והמוזיקה הרומנטית שלו אינה נושאת מטענים בעייתיים, כמו בן דורו ריכרד וגנר, למשל. דווקא נוקטורן מס' 20, שנודע בכך שהציל את חייה של נטליה קארפ כשניגנה אותו בפני "הקצב מפלאשוב" אמון גת (שגולם על ידי רייף פיינס ב"רשימת שינדלר"), אינו נשמע בסרט. הפסנתר הבודד (בנגינת צבי ארז) תורם לגוון האינטימי, הנוגה והמהורהר של הסרט החכם הזה. וכשבמהלך ערמומי שופן מוחלף ב"הבה נגילה", זה מעלה חיוך וגם צובת. "כאב אמיתי" הוא אחד הסרטים הבולטים בעונת הפרסים הנוכחית – צופים לו מועמדויות לאוסקר בקטגוריות הסרט, התסריט ושחקן המשנה. הוא ללא ספק אחד היפים שבהם.
4 כוכבים
A Real Pain בימוי: ג'סי אייזנברג. עם ג'סי אייזנברג, קיראן קלקין. ארה"ב 2024, 90 דק'