תיעוד כמחאה נגד הקהות: בכפר עזה למדתי שהחיים חזקים מהחורבן

חבר טוב שאל אותי היום אם אני שומרת על עצמי. ואיך באמת אני מתמודדת עם הריק שמגיע אחרי שנתיים של תיעוד מוות ושכול, כשהאדרנלין של הצילום והעריכה דועך? אני עדיין מוצאת את הדרך.
>> זו לא סדרה על מוות, אלא על חיים ועל הניסיון לבנות את היום שאחרי

64 תושבים נרצחו ו־19 נחטפו מקיבוץ כפר עזה בבוקר שבו החיים בקיבוץ נעצרו בבת אחת. באותו בוקר, קהילה שלמה חדלה להיות שלמה. עשרה ימים בלבד אחרי הטבח, ב-17 באוקטובר 2023, הגעתי לראשונה עם יד ימיני, הצלם נעם שוגנובסקי, לצלם את הלווייתו של נטע אפשטיין, שקפץ על רימון כדי להציל את אהובתו אירן שביט. מודה שהופתעתי שפתחו בפנינו את הדלת, אבל מהר מאוד הבנתי שהתיעוד כאן הוא לא חדירה, אלא שליחות משותפת. אורי ואיילת רצו שנשמע את סיפורו של נטע, שלא נשכח את שמו, שלא נחזור לשגרה שמוחקת את מי שנשארו מאחור. הדרך נבנתה יחד, מתוך רצון שלא ייטשטש מה שהיה כאן ושלא ייקברו את האמת עם הקברים הטריים. זה לא מובן מאליו כי האמון לא ניתן מראש, הוא נבנה בכל יום מחדש.

כבר כמעט שנתיים שאני מלווה את אנשי כפר עזה עם המצלמה, יותר ממאה ימי צילום שבהם למדתי שהסיפור האמיתי מתחיל דווקא אחרי שהעולם מפנה את המבט. מהיום הראשון היה לי ברור שהתיעוד שלי לא יהיה על השביעי באוקטובר, אלא על היום שאחרי. מה קורה כשמצלמות החדשות עוזבות והחיים נשארים להתמודד עם חורבן שלא בחרו בו. הרבה מההבנה הזו הגיעה מאורי אפשטיין, מי שאיבד חמישה מבני משפחתו, ובכל זאת הוביל את המאבק להקים את כפר עזה מחדש וכיום עומד בראש מועצת 'שער הנגב'. המנטרה של אורי היא “אנחנו בוחרים בחיים”, לא כדי לנחם, אלא כדי לשרוד.

כשאנחנו עוד היינו בהלם והמדינה לא מצאה מילים (תכלס עד היום לא מצאה), אנשי כפר עזה כבר התאבלו על יקיריהם ועיבדו את האמת הקשה: הייתה פה הפקרה, ואסור לתת לזה להישכח. הקהילה בכפר עזה מורכבת ודינמית: איילת ואורי, יונתן, סהר, ליאורה, ורדה ודוד (גוגו), רונה, עלמה, דקלה, עידו, ענבר, טל, זוזו, גון, אלון, קרן, סימונה ורוני, יעל, שכי, שרון ועוד רבים שהלב שלהם קרוע ובכל זאת הם נאבקים לבחור בחיים. לא כי קל, אלא כי אין דרך אחרת.

קיבוץ כפר עזה הוא מראה של כולנו: החברה הישראלית על כל המחלוקות, הפצעים, והיכולת הבלתי־אפשרית להחזיק זה את זו גם כשלא מסכימים על שום דבר, והשאלה שמרחפת מעל הכול: האם אפשר לחזור למקום שהוא גם הבית וגם מקור הכאב הכי גדול? האם אפשר לבנות וליצור חיים במקום בו החיים נגדעו? יש מי שחולמים לחזור, ויש מי שלא מסוגלים עוד. כמו שיונתן שמריז אומר בסיום הפרק השלישי: “אני לא חוזר לכפר עזה כי אני לא יכול לקחת את הילד שלי לגן וכל מדשאות הקיבוץ מלאות בדם של החברים שלי”. זה משפט שמחזיק מציאות שלמה.

אני מאמינה שדוקו הוא לא רק אמנות, הוא פעולה אזרחית. המצלמה שלי איננה קיר שמרחיק מהכאב, היא גשר של אחריות. היא מחייבת אותי לראות הכול, גם כשקל יותר לעצום עיניים. לפעמים, כשאני מרימה אותה או רק עוצמת עיניים, ריח המוות בשכונת דור צעיר בכפר עזה חוזר אלי. לא כדי להפיל אותי אלא כדי להזכיר לי למה אסור לעצור. כי כל עוד הכאב שלהם ממשיך לחיות בגוף, גם האמת חייבת להמשיך לחיות במסך.

אם בצילומים אני מלווה את החיים עצמם, בעריכה אני מבינה שהיום שאחרי לא נגמר, גם לא אצלי. ולא פחות חשוב: הדרך הזו לא הייתה אפשרית בלי הגב המקצועי והאנושי של ענני סטודיוס וכאן 11 – שאפשרו לתעד את הסיפור עד תומו. זו הדרך שלי: להסתכל ישירות על המורכבות, ולמצוא את האנושיות שבתוכה. זוהי העמידה האיתנה שלי, זה ה"לא לוותר" שלי, זוהי בחירה יומיומית לא לברוח מהאמת והמאבק עוד לא נגמר. גם עכשיו, כשיש הפסקת אש, עד שלא ישוב אחרון החטופים, אין “אחרי”. האנשים שהיו שקופים במשך 20 שנה עומדים סוף־סוף בחזית התודעה הישראלית. לא עוד. הם לא רק קורבנות, הם עדות, הם צעקה שאסור להחריש, הם המצפן שלנו ליום שאחרי.

בסדרה “טבריה – מתחת לקו האדום” הבאתי למסך את השסעים של החברה הישראלית. ב"כפר עזה – 95% גן עדן", אני מבקשת להראות שגם בתוך השבר העמוק ביותר, יש אנושיות שמסרבת לוותר. המילה “אחדות” נשחקה כאן מרוב שימוש פוליטי ריק, אבל האנשים בכפר עזה מחזירים לה את המשמעות: לקבל גם כשלא מסכימים, להקשיב גם כשהדעות מנוגדות, להישאר עדות אחד לשני, כי בלי זה אין חברה. לפעמים אני חושבת שבמים של כפר עזה יש קריפטונייט – חומר שמייצר מנהיגות מלמטה, של אנשים רגילים שנשאבו אל גבורה בעל כורחם.

אני מתעדת את הכאב כדי לתת משמעות למה שאבד וכדי שלא נאבד את היכולת להרגיש. כי הסכנה הכי גדולה שלנו היום היא קהות הלב – לשכוח. להדחיק. לנרמל. לתת למוות לנצח את האפשרות לחיים. ועדת חקירה ממלכתית היא תנאי להחלמה – לא דרישה פוליטית. זוהי חובתנו המוסרית והבטחה לדור הבא שלא יגדל על שקר. כפר עזה לימדה אותי שהמלחמה האמיתית היא לא רק על הגבול, היא על מי שנהיה יחד אחריו. היא על האפשרות של חברה לבחור חיים למרות הכול. היא על הבית של כולנו – ביום שאחרי.
"כפר עזה – 95% גן עדן", כאן 11, זמין גם ביוטיוב