"לאהוב את וינסנט": חווייה ויזואלית מרהיבה וחסרת תקדים

הציורים של וינסנט ואן גוך, עם משיכות המכחול העזות והמתערבלות, תמיד נראים כאילו הם נעים. זאת נקודת המוצא הסגנונית של סרט האנימציה "לאהוב את וינסנט", שמשתמש בציורים כסטוריבורדים למעין סיפור בלשי החוקר את ימיו האחרונים של הצייר. מבחינה עיצובית, זה סרט מרהיב עין וחסר תקדים – יותר ממאה ציירים ציירו את 65,000 הפריימים כציורי שמן על קנבס. הראשוניות הזו (חלק מהתקציב הושג באמצעות קמפיין קיקסטארטר) היא ההצדקה העיקרית לכך ש"לאהוב את וינסנט" מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. אך מבחינה דרמתית הסרט פחות מגובש ומספק. ועדיין, כשצפיתי בסרט לראשונה בהקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל האנימציה באנסי שבצרפת, הצטרפתי בשמחה לתשואות של הקהל שנמשכו דקות ארוכות.

מתוך "לאהוב את וינסנט"

במהלך השנים נוצרו לא מעט סרטים על הצייר ההולנדי שחי והתאבד בצרפת בגיל 37. במאים גדולים כמו וינסנט מינלי, רוברט אלטמן ומוריס פיאלה ניסו להציץ לתוך נפשו המיוסרת, ומרטין סקורסזה גילם אותו באינטנסיביות באפיזודה מתוך "חלומות" של אקירה קורוסאווה. סרטה של דורותה קוביילה (בשיתוף עם בעלה הוגו וולצ'מן) חוצב מסלול קולנועי אחר. בתבנית "האזרח קיין" – שהפך לאבן פינה לביוגרפיות קולנועיות – הסרט מתרחש אחרי מותו של האיש שעל שמו הוא נקרא, ועוקב אחר חוקר שנפגש עם עדים ומנסה להרכיב את הפאזל של חייו באמצעות פלשבקים. ארמן רואן, שוואן גוך צייר אותו בז'קט צהוב, מתבקש על ידי אביו הדוור לאתר את תאו וואן גוך ולמסור לו מכתב מאת אחיו שלא הגיע ליעדו. ארמן מגלה שתאו מת שישה חודשים אחרי וינסנט, ומחליט להפקיד את המכתב בידי רופאו של ואן גוך, שהיה צייר חובב בעצמו. אבל דוקטור גאשה נעדר מביתו, ובמשך יומיים ארמן מסתובב בעיירה אובר-סור-אואז, משוחח עם אנשים שוואן גוך הנציח בציוריו ומרכיב במוחו מלודרמה סוערת, משובצת בתהיות לגבי האירועים שהובילו למותו וחשדות במניעיהם של האנשים שהקיפו אותו.

בעוד ההווה הלוכד את העין בצבעוניותו הסוערת מבוסס כולו על ציוריו של ואן גוך, הפלשבקים צוירו בשחור לבן, בסגנון ריאליסטי יותר, והם החלק החלש של הסרט. חלקם משמשים כאקספוזיציה זריזה של ילדותו, רובם מתייחסים לאירועים מימיו האחרונים, שאולי קרו ואולי לא. אף שוואן גוך הרבה לצייר את עצמו, הדיוקנאות העצמיים שלו נעדרים מהסרט (עד לדקות האחרונות) והוא נראה רק בפלשבקים. כך שיותר משהסרט עוסק באישיותו של הצייר, הוא פורס על המסך את הדימוי שלו בעיני אחרים, בעוד הם, כאמור, מופיעים על המסך כפי שנראו בעיניו. השתקפויות של תחושותיו ורגשותיו של האמן אותרו במכתבים שכתב, וחלקם מוקראים ברגעיו היותר יפים ומרגשים של הסרט.

מתוך "לאהוב את וינסנט"

לפני שהפך לציור, הסרט צולם עם שחקנים שהופעותיהם תורגמו לדימויים בצבעי שמן. כמה מהליהוקים מוצלחים ביותר, בעיקר כריס או'דוד כדוור הפילוסוף, ג'רום פלין כדוקטור גאשה ואלינור טומלינסון כבתו הרכלנית של בעל הפונדק. כשם שמומחים לאמנות התקשו בזמנו להפריד בין הציורים של ואן גוך לבין ההעתקים של דוקטור גאשה, כך גם הדימויים שעל המסך מתערבבים בחוויה של הצופים עם הציורים המקוריים, ונוצר חיווי מעניין על התרשמות וזיכרון.

התאמה פחות מוצלחת היא דווקא זו של סירשה רונאן, המגלמת את בתו של הרופא, אולי משום שוואן גוך צייר את מרגריט בחצי סיבוב, יושבת ליד הפסנתר (כמו שהיא מופיעה בסרט לראשונה), ובציוריו פניה לא נראים בשלמותם. יוצרי הסרט היו צריכים לדמיין את פניה והיא נראית לא גמורה. גם ארמן (דגלס בות'), שמוביל את הסרט, אינו מפותח לכדי דמות מעניינת דיה, ולפרקים הסרט נדמה מלודרמתי מדי. אך סיקוונס הסיום המפוכח והיפה מפצה על החריקות שבדרך, ומותיר אותנו עם הרהור מרגש על הצוואה האמנותית והרוחנית הכבירה שוואן גוך הותיר לנו.

סרט על: אחרי מותו של ואן גוך, חוקר מתחקה אחר אירועי ימיו האחרונים
ללכת? כן. חוויה ויזואלית עשירה וחסרת תקדים