הסרט הזה הוא חוויה עוצמתית. פוטין בטח לא ראה אותו

איך מספרים סיפור על טבח היסטורי? מפריזמה צרה או רחבה? במי בוחרים להוביל את הסיפור? איך משלבים את העובדות המתועדות עם עלילה בדיונית? בסרטה החמישי באורך מלא, הבמאית הבוסנית המצוינת יסמילה זבניץ' מצאה תשובות חכמות לשאלות האלה, ויצרה סרט אינטנסיבי ומצמרר, שמערב אותנו רגשית בגורל גיבוריו ומותיר אותנו חסרי נשימה למול האימה המתוארת בו. 

בתחילת 1993 הגיעו הקרבות במלחמת בוסניה לשיאם. באפריל 1993 העיירה סרברניצה, שבה התקבצו עשרות אלפי פליטים מכפרי הסביבה, הוכרזה כאזור בטוח על ידי מועצת הביטחון, ששלחה לשם כוח או"ם שהורכב מחיילים הולנדים. אבל ההסכם לפירוז העיירה לא נשמר, וב-9 ביולי כוחות סרביים תחת פיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ' נכנסו ל"אזור הבטוח". הבטחות של נאט"ו לסיוע אווירי לא קוימו, ואלפי בוסנים מוסלמים צבאו על בסיס האו"ם הסמוך לעיירה. כשהבסיס התמלא באנשים, החיילים סגרו את שעריו בפני המונים שנותרו בחוץ.

הסרט מתמקד בדמותה של אאידה, מורה בבית ספר מקומי המשמשת כמתורגמנית המתווכת בין חיילי האו"ם לבין הבוסנים והסרבים, שחלקם היו תלמידים שלה. התג שהיא נושאת על צווארה מאפשר לאאידה להיכנס ולצאת מהבסיס באופן חופשי, להשתתף בדיונים ולהיות עדה מקרוב לתפקוד, או בעצם חוסר התפקוד, של מפקדי כוח האו"ם. בעלה ניהאד ובנה הבכור האמדיג'ה נשארו מחוץ לגדר, והיא מגייסת את כל תושייתה בניסיון להשיג להם אישורי כניסה. 

התמונות הקשות של 1993. "לאן את הולכת, אאידה" (צילום: יחסי ציבור)

אבל לא בטוח שזה בכלל ישנה, כי אנשיו של מלאדיץ' דורשים להיכנס לבסיס, בתואנה שהם מחפשים לוחמים עם נשק בקרב הבוסנים שמצאו בו מפלט. החיילים ההולנדים, שחשים נטושים בשטח, אינם רוצים להסתבך ומאפשרים לסרבים המחומשים לעשות כרצונם. אחר כך, כשהמצב יתדרדר עוד יותר, מפקד כוחות האו"ם תומס קראמנס (יוהאן הלדנברג) יסתגר בחדרו ויבקש שיעזבו אותו לנפשו. במרקם של הסרט משולבים עוד דמויות ואירועים (בהם מפגש המתחזה למו"מ של מלאדיץ' עם קארמנס ונציגים של תושבי העיירה), המבוססים על ראיות ועל ראיונות שערכה זבניץ' עם אנשים שהיו שם.

יסנה ג'וריצ'יץ' מגישה הופעה עזה בתפקיד אאידה, המתרוצצת בין בעלי התפקידים ההולנדים לבין בני משפחתה, כל הזמן חושבת איך להציל אותם. בעלה בחיים, בוריס איזקוביץ', מצוין גם הוא בתפקיד מלאדיץ' האימתני. את הלדנברג ההולנדי אתם עשויים להכיר מ"אשתו של שומר גן החיות", שם גילם את האיש שבכותרת. ויש דמויות נוספות שמושכות את תשומת לבנו בקרב אלפי הסטטיסטים. זאת הפקה הבינלאומית, שמעורבות בה לא פחות מ-12 חברות הפקה מעשר מדינות אירופאיות (בממשלת בוסניה חברים פוליטיקאים שעדיין מכחישים את הטבח בסרברניצה, מה גם שאין במדינה תעשיית קולנוע של ממש). 

"לאן את הולכת, אאידה" (צילום: יחסי ציבור)

הסרט מבוים לעילא, וכל רגע בו טעון מתח – הסצנות האינטימיות בקרב בני המשפחה, כמו אלה ההמוניות. גם סרטיה הקודמים של זבניץ' ("גרבאוויצה") עסקו בפנים שונות של המלחמה בבוסניה, ואל הסרט הזה היא הגיעה מוכנה מכל בחינה, אחרי שצחצחה את כשרון הבימוי הניכר שלה. אחרי בכורתו בפסטיבל ונציה, "לאן את הולכת, אאידה?" גרף המוני פרסים, ואף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי ב-2021. 

חלק מכוחו של הסרט הוא בייצוג לא שיפוטי של חוסר האונים של כוחות האו"ם למול הבריונות של מלאדיץ'. 16 שנים אחרי כן הוא יישפט בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת טבח של כ-8,000 גברים בוסנים, ויוכרז כפושע מלחמה, אך בזמן אמת הקצינים ההולנדים בשטח קוברים את ראשם באדמה. בימים אלה, כשפוטין פולש לאוקראינה, בעוד המערב מגמגם, "לאן את הולכת, אאידה?" מקבל משנה תוקף.

הד רגשי עוצמתי. "לאן את הולכת, אאידה" (צילום: יחסי ציבור)

בדקותיו האחרונות הסרט חוזר לסרברניצה כמה שנים אחרי הטבח, כשאנשים שהשתתפו בו באופן פעיל יושבים לצד אלה ששרדו אותו, כאילו הכל נשכח. הסצנות השקטות ואפילו עולצות האלה תורמות להד הרגשי שהוא מותיר אחריו. זה סרט על טראומה לאומית ואנושית ובמהלך 100 דקות אנחנו חווים אותה באופן עוצמתי.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
Quo Vadis, Aida? בימוי: יסמילה זבניץ'. עם יסנה ג'וריצ'יץ'. אירופה 2020, 102 דק'