הגיע הזמן להפסיק להתייחס לעצים כאל מטרד עירוני

"עץ בן שבעים שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה, עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ איקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם, ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזה כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר הכנפיים".

את הדברים הללו לא אמר פעיל סביבתי "הזוי" או איזה נודניק עירוני שמנסה לעכב את בניית הרכבת הקלה, אלא דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו, ב-1962, בעת שחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרי לאום ואתרי הנצחה הובא לקריאה ראשונה בכנסת. הוא ידע על מה הוא מדבר.

ברחוב ציהתל"י ביפו יש שקמה בת 400 שנה. בשנת 1600 בערך, כשיפו הייתה חרבה למדי, מישהו שתל שם שתיל. היום עומד שם עץ ענק. באותם ימים פחות או יותר, כמה קילומטרים צפונה, נבט תינוק נוסף של שקמה. היום עומד סביבו בניין ברחוב מזא"ה. מה הם לא ראו, השקמים האלה? את הנזירים הפרנציסקנים מגיעים, את הצבא של נפוליאון, מלחמות נוראות והוצאות המוניות להורג, כפרים קמים ונופלים, את הרנסנס של יפו במאה ה-19, את הפיכתה לעיר מופת ערבית, את המתיישבים מגרמניה ומארצות הברית, את השדות שהפכו לשכונות, את הקמת תל אביב, את מלחמת 48'.

רושם הכל. עץ השקמה העתיק במזא"ה (צילום מתוך וויקיפדיה)

ותיקי העיר אוהבים לספר על השלג של 1950. השקמים האלה יודעים לספר על שני חורפים כאלה, לא על אחד. גם בפברואר 1920, כשתל אביב ויפו כוסו בשלג, הם היו שם. ומי יודע לאילו עוד אירועי מזג אוויר מטורפים הם היו עדים ב-400 השנים האחרונות. אם תביטו בעיני רנטגן בטבעות שבתוך הגזע תראו שוני בטבעות של השנים האלה. כל טבעת שונה מחברתה בעובי ובצבע. הם רושמים הכל. בצורת? רושמים. שלג? רושמים. מתקפת חרקים על תל אביב? רושמים. ספר ההיסטוריה הכי טוב בעולם הוא גזע של עץ.

המצדדים בכריתות אומרים שהם מתעדפים את בני האדם (תשתיות, רכבת קלה, בניינים) על פני העצים, אבל המחשבה הדיכוטומית הזו רחוקה מלהיות בת קיימא

עיריית תל אביב מבטיחה לנטוע 100 אלף עצים חדשים, בנוסף ל-150 אלף העצים במרחב הציבורי (בגינות פרטיות יש עוד מספר דומה). ראש העיר חולדאי אומר תחת כל עץ רענן בימים אלה שהוא מבין את החשיבות של העצים בעיר, אבל העירייה כורתת עוד ועוד עצים. בכל מקום שתלכו בעיר תראו עצים כרותים – עצים צעירים ועצים בני עשרות שנים, עצים חולים ועצים בריאים. גם העצים שהעירייה כבר שותלת נאלצים להסתדר עם חלקת אדמה מסכנה בגודל מטר על מטר, שטח שאפילו לא קרוב למה שעץ צריך כדי לגדול, להתרחב, להיות בריא.

עצים צעירים שמתאימים לפינת רחוב זה מעולה, אבל זה לא דומה לשורת עצים ותיקים וגדולים. זה מזכיר (בקנה מידה אחר לגמרי, כמובן) את כריתת היערות הטבעיים של צפון אמריקה. המצדדים בכריתה אמרו אז שאין עם זה שום בעיה, כי עבור כל עץ שנכרת נשתל עץ חדש, אבל כל העצים הצעירים שנשתלו לא  מגרדים את ההשפעה שהייתה ליערות הפרא ההם על הסביבה.

עצים טובים לעיר לא רק כי הם עושים אותה יפה יותר. הם נותנים צל, שואבים פחמן דו חמצני, מושכים חרקים ובעלי חיים, מאפשרים למים לחלחל באדמה שלהם. יער כבר לא יהיה במרכז תל אביב, אבל כל כריתה של עץ משמעה הרס של יותר מהנראה לעין. המצדדים בכריתות אומרים שהם מתעדפים את בני האדם (תשתיות, רכבת קלה, בניינים) על פני העצים, אבל המחשבה הדיכוטומית הזו רחוקה מלהיות בת קיימא. אין קיום לבני אדם בלי עצים, וכל ההבחנה המלאכותית הזו של תרבות/טבע או בני אדם/עצים-חיות כבר הוכחה כהרסנית.

בכל העיר כורתים עצים בני עשרות שנים – בארלוזורוב, באלנבי, בלילנבלום, בתל נורדאו. אנחנו יודעים היום שעצים מתקשרים ביניהם, גם עצים ממינים שונים, במרחקים מפתיעים. זה לא רק חומרים כימיים שהם פולטים לאוויר בכוונה למסור הודעות ספציפיות, גם היעלמות של עצים – שמביאה איתה שינוי במשטר הרוחות ובצפיפות החרקים באזורים מסוימים – היא מסר שעצים אחרים יכולים לקלוט. מעניין כמה מהדברים האלה נרשמים אצל השקמים העתיקים בציהתל"י ובמזא"ה. מה הם יכולים לספר על השינויים בעיר ומה זה עושה לאקולוגיה שלה, לכל מי שחי בה – אדם, חיה, צמח. אולי הם יודעים יותר מדי. גם זמנם קצוב.