ליגה גימל: הסרט הזה הוא בלון שנופח לארבע שעות של כלום
כן, הגרסה של זאק סניידר ל"ליגת הצדק" אמנם קוהרנטית יותר ויש בה כמה כוריאוגרפיות אקשן מוצלחות, אבל זה לא הופך אותה לסרט טוב. זה מה שקורה כשהסגנון הבומבסטי של סניידר מולבש על בסיס דרמטי רעוע
"כשאתה צריך לירות תירה, אל תדבר". משפט הקאמבק האהוב ואולי הגדול בכל הזמנים הוא גם דיאגנוזה מדויקת של הבעייתיות של רוב רובם של משפטי הקאמבק הקולנועיים האחרים, בעיקר אלה שנאמרים באמצע האקשן. אילי וולך אומר אותו לאיש מת, רק אחרי שירה לעברו ארבעה כדורים ועוד אחד לווידוא הריגה. טעותו של אותו איש ב"הטוב, הרע והמכוער" הייתה שחגג על העובדה שהפתיע את וולך באמבטיה, ופצח בנאום על כך שחיפש אותו שמונה חודשים.
ב-55 שנים שחלפו מאז שנהגה המשפט האלמותי הזה, אינספור סרטי אקשן ניסו לצייד את גיבוריהם במשפטי מחץ שישתוו אליו, בלי שהפנימו את המסר שלו – לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עת לירות ועת לדבר. במהלך ארבע שעותיו "ליגת הצדק: גרסת סניידר" מדגים שוב ושוב איך לא עושים את זה. משפטי מחץ עובדים בקומדיות, ולפעמים גם בסרטי אקשן עם רובד הומוריסטי. אבל סניידר לוקח את גיבורי-העל שלו ברצינות יתרה, מעצב אותם מפח ושופך עליהם דליים של צבע שחור, ולכן משפטי המחץ שהם יורקים נשמעים חלולים ולא שייכים.
"I don't believe it" אומר נבל גנרי אחרי שחזה במבצע הצלה מרהיב של וונדר וומן. "Believe it!" היא מפטירה לעברו, ומפוצצת אותו. זאת יריית הפתיחה לעוד שלל קאמבקים צורמים שכאלה, אבל זה לא המשפט המיותר הראשון שנאמר בסרט. כמה דקות לפני כן אשת הפלא לוכדת נבל אחר בלאסו הזוהר שלה ושואלת אותו מיהו. הוא לא ממהר לענות והיא אומרת "הלאסו של הסטיה מאלץ אותך לומר את האמת". למי מיועד המשפט הזה? לנבל הלכוד? לצופים שמעולם לא שמעו על וונדר וומן והלאסו שלה? תגידו שאני נטפלת לקטנות, אבל הסרט הזה על שישה גיבורי-על שמתאחדים להציל את העולם משלוש קופסאות הוא בעיניי בלון שנופח לארבע שעות של כלום, והפרטים הקטנים מהדהדים כמו חצץ בחבית ריקה שמתגלגלת במורד גבעה.
עלילות הגרסה בת השעתיים של ג'וס ווידון שיצאה למסכים ב-2017 וגרסת הבמאי הכפולה באורכה שהגיעה למסכים הקטנים לפני שבועיים כבר סופרו בכל מקום, וגם כאן בביקורת האוהדת של שי רינגל. כן, הסרט הנוכחי קוהרנטי יותר, ויש בו כמה כוריאוגרפיות אקשן מוצלחות, אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב. מה שאנחנו מקבלים זה עוד שעתיים שבמהלכן אנחנו לא לומדים שום דבר מעניין על ששת הגיבורים, וגם לא נוצרת ביניהם כל דינמיקה שתהפוך אותם למשהו שמעבר לליגה. המחסור הזה מודגש ומורגש במיוחד כשסייבורג המתבודד אומר (ברגע אקוטי) שהוא כבר לא לבד. בדבריו מובלע המסר שחמשת גיבורי-העל האחרים הם עכשיו חברים שלו או משפחה חלופית. אבל בניגוד לסרטי "הנוקמים" של מארוול, זה לא באמת מרגיש שהם יכולים לשבת לנגב חומוס יחד.
כמה מהקולגות שלי כתבו על הסרט שהוא כמו אופרה, במובן של אפי ופומפוזי, ובכך ניסו לרומם אותו. בתור חובבת אופרה (ומיתולוגיות) אני רואה את זה אחרת – כן, גם אופרות מתאפיינות בעלילות מטופשות, אבל המוזיקה בדרך כלל הרבה יותר טובה. כשהאבירים והאלים (והאלות) אצל ואגנר שרים, אנחנו מקשיבים למוזיקה העילאית ולא למסרים המביכים (ולפעמים איומים) שיוצאים להם מהפה. את סניידר, ודאי כבר הבנתם, אני לא חובבת, והסגנון הבומבסטי שלו מותיר אותי אדישה גם משום שהוא מולבש על בסיס דרמטי רעוע. את הדברים הנוספים שצרמו לי במהלך הצפייה בליגה של סניידר ארגנתי לפי הדמויות:
סופרמן – מבחינתי הייתרון הבולט האחד של גרסת סניידר הוא חזותו של סופרמן. בנוסח הקודם הוא נראה מוזר, כאילו פניו צופו בדונג. זה נבע מכך שכשהנרי קאוויל נקרא על ידי ווידון לצילומים חוזרים הוא כבר גידל שפם בשביל "משימה בלתי אפשרית 6" ולכן אנשי האפקטים של "ליגת הצדק" נאלצו "לגלח" אותו באמצעים דיגיטליים. כאן הוא נראה מצוין, אבל דווקא האירוע ההיסטורי של לידתו מחדש – אחרי מותו ב"באטמן נגד סופרמן" – מעורר תהייה כמו בסרט הקודם. כשאקוומן מכניס את גופתו של סופרמן למים היא לבושה בחליפה עם עניבה, אבל אחרי שהמים המחושמלים משיבים אותו לחיים, הוא מזנק מתוכם חשוף חזה, ולגופו רק מכנסיים ארוכים, קצת קרועים בקצוות. איך זה שהמכנסיים שרדו את האירוע בעוד הז'קט והחולצה התפוגגו? ואם יש לזה הסבר משכנע, מדוע הוא אינו מסופק לצופים, בעוד דווקא לגבי פעולת הלאסו קיבלנו תזכורת מיותרת?
וונדר וומן – בביקורת שלי על "וונדר וומן 1984" כתבתי ש"גל גדות, ממשיכה להיות גיבורה נהדרת לילדות ולילדים מכל הגילים". "ליגת הצדק: גרסת סניידר" הופך את הרעיון של וונדר וומן כדמות מעוררת השראה עבור ילדות לסצנה בסרט. אחרי שהיא מצילה קבוצה של תלמידי בית ספר, ילדה משתאה שואלת "אני יכולה להיות כמוך יום אחד?". "את יכולה להיות כל מה שתרצי להיות", עונה לה האמזונה, כמילות שיר מהסרט "הדרדסים". הבעיה היא שהילדה אולי יכולה להיות נשיאת ארה"ב, אבל היא לא יכולה להיות גיבורת-על בת אלמוות. המסר המעצים (לכאורה) הופך למזיק, גם משום שוונדר וומן בנוסח "ליגת הצדק" היא לא יותר מגיבורת אקשן מקרטון שרצה מהר וקופצת גבוה. היא אינה נדרשת לבחירות מוסריות כמו בסרטים שנקראים על שמה, והתזמון של המשאלה של הילדה להיות כמותה, מיד אחרי שראתה אותה מפוצצת את האיש הרע, משאירה טעם רע.
סייבורג – לשאר הגיבורים (פרט לפלאש) יש סרטים משלהם, שמגוללים את סיפורי המקור שלהם. לסייבורג עדיין אין סרט, ו"ליגת הצדק" מקדיש זמן לסיפור הרקע של ויקטור סטון (ריי פישר) המנוכר לאביו, מה שהופך אותו לכאורה לדמות הכי מושקעת בסרט. פלשבקים מראים שחטאו העיקרי של האב (ג'ו מורטון) היה שהוא לא בא למשחקי הפוטבול שלו בתיכון. וגם שאמא שלו נהרגה בתאונה שבה הוא נפצע והוא מאשים את אביו במותה, למרות שאין שום הגיון בהאשמה הזאת. יש פוטנציאל דרמתי בעיצוב של גיבורי-על כילדים בודדים בעולם – "ג'וקר", למשל, לקח את זה למקומות מרתקים. אבל זיכרונות הילדות של ויקטור הם לא יותר מקלישאה חסרת השראה. יש להניח שלהיות סייבורג בעולם של בני אנוש זה לא כיף, אבל הסרט לא באמת בוחן את הקושי הזה.
דרקסייד – אני יודעת שמקורו של נבל-העל הזה הוא בחוברות הקומיקס, ועדיין קשה להתייחס ברצינות ליצור ששמו הוא "צד אפל" (מאייתים את זה אחרת, אבל ככה זה נשמע). מאז סרטי באטמן של טים ברטון מדברים על הצד האפל של גיבור-העל. אבל כשהמטאפורה צצה בדמות חייזר דיגיטלי שרוצה, חכו לזה– להשמיד את העולם, זה נעשה כל כך לא מעניין. לשליח שלו סטפנוולף יש מניע כמעט אנושי – הוא רוצה לשוב ולזכות בחסדו של הבוס. אבל בהיותו מעוצב כרובוט רצחני הוא נותר אפקט, ואפילו העובדה שהוא מדבר בקולו של קירן היינדס אינה הופכת אותו לישות שמצדיקה את זמן המסך הרב שהיא מקבלת.
באטמן – פעם רביעית ועדיין לא השתכנעתי שבן אפלק הוא באטמן.
אקוומן – זה כבר ממש ניטפוק, אבל למה הוא זורק למים בקבוק ריק אחרי ששתה את כל הוויסקי? בעידן שלנו בן האוקיאנוס לא אמור להיות בעל מודעות אקולוגית בסיסית?
הפלאש – גיבור העל היהודי הראשון שנראה על מסך הקולנוע חמוד למדי. אין לי תלונות.