כשעמדתי בתור עם מבקשי המקלט במשך לילה שלם
בשבוע שעבר בילה כתבנו לילה קר בתור הארוך עם מבקשי המקלט ברחוב אברבנאל. השבוע, לאחר תלונות רבות על התנאים הקשים בתור לרשות האוכלוסין וההגירה בפלורנטין, הודיעה המדינה סוף סוף על העברת התור להגשת בקשות המקלט ללשכה בבני ברק, שם יעמדו לרשות המבקשים אוהלים שיגנו מפני מזג האוויר
שלושה עובדי ניקיון ממוצא בדואי, באמתחתם גלונים של אקונומיקה וחומרי ניקוי בניחוח מסטיק זרחני, שוטפים את שער לשכת רשות האוכלוסין וההגירה ברחוב אברבנאל כדי להכשירה לשבוע העבודה שייפתח למחרת בבוקר. בסוף השבוע אקטיביסטים השחיתו אותו בצבע גואש אדום ובראשיהן הכרותים והמנותצים של בובות פלסטיק שחורות. גואש – יודע כל מי שבעברו פלרטוט חטוף עם תנועת נוער – יישטף על נקלה בדלי מים מהול בסבון. אך העובדים לוקחים את הזמן, לא יותירו חיידק אחד על אריחי השומשום המוכתמים, ספק כדי למתוח את דיווח העבודה השעתי, ספק כדי למצות את האבסורד מן המשימה ההיתולית שהופקדה בידיהם.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
עצומה: תושבי תל אביב מתנגדים לגירוש
מאות התעמתו בהפגנה נגד גירוש הפליטים
כך נראיתה נווה שאנן בשבוע ההודעה על הגירוש
בתור כבר עומדים כ־30 מבקשי מקלט, כלומר יחידים החפצים בהגשת בקשת מקלט במוסד הבודד שבו ניתן לעשות זאת בישראל, ובלבם תקווה שבעוד כשמונה שעות, בשעה 7:00 בבוקר, יתמזל מזלם להימנות עם האחדים שיוכנסו בשערי הבניין. מיצג המחאה כאילו לא נוגע להם; הם לא בדיוק מבינים את מטרתו, וגם אם תתעקשו לשאול אותם על אודותיו הם ישובו לעסוק בחבלי הביורוקרטיה המעמידים אותם כאן, בקור בלתי נסבל ולאורך כל הלילה, בפעם השלישית והרביעית. אין ביכולתם להעריך את האופן שבו דימוי דל וסתמי יכול להשפיע באופן כה אמיתי על יום העבודה שבוזבז, על שרירי הרגליים המתכווצים באורח בלתי רצוני מן הקור, על הלילה הזה ועל ממשותו האומללה. על כן, את הספוילר מוטב לגלות כבר עכשיו: בבוקר עובדי המשרד יסרבו לקבלם ויתברר כי עמדו שם כל הלילה לחינם.
המאכערים הנבלים והאחיות הרחמניות
התור בכניסה לרשות האוכלוסין הפך באחרונה לתופעה של ממש עם מראם של עשרות רבות של מבקשי מקלט צובאים על דלתות הבניין החל משעות הלילה. חלקם נמצאים בישראל כבר חמש שנים ויותר, ואילו רק בחודשים האחרונים החל התור להשתרך עד לשפת הכביש בדרך סלמה. סיגל אביבי, פעילה במאבק למען מבקשי המקלט שסרטוניה התדירים בפייסבוק הפכו מקור חדשותי גם עבור מבקשי המקלט עצמם, מגוללת את שרשרת האירועים כך: עם הגעתם הבטיחה המדינה הגנה קבוצתית לפליטים מאריתריאה וסודן, לאחר מכן חשפה אותם לסכנת גירוש בטענה שלא הגישו בקשה מסודרת, ורק במחאת 2014 התברר, במקרה, שמדינת ישראל בכלל מאפשרת להם להגיש בקשה מסוג זה.
לאחרונה, לאחר הכשרת תוכנית הגירוש למדינה שלישית בבג"ץ ועם הלחץ הגובר של ארגונים הפועלים לטובתם, הסודנים והאריתראים פוקדים את רשות האוכלוסין וההגירה במטרה להגיש את הבקשות, שבמקרה הטוב ביותר יאפשרו להם לקבל מעמד פליט ובמקרה הטוב פחות להיות מוגנים בזמן שיעבור עד שבקשתם תיבחן (כשנתיים). לצדם, אגב, החלו להיעמד בתור מבקשי מקלט רבים ממוצא גיאורגי ואוקראיני, המגיעים לישראל כתיירים ומקווים להאריך את שהותם בשנתיים שבהן יוכלו לעבוד כאן.
המפגש הבין יבשתי בחסות המעמד המפוקפק הצמיח סביבו תת תרבות עשירה בדמויות מפתח. בגזרת הנבלים, מאכערים ממוצא מזרח אירופי המוצאים את דרכיהם החמקמקות להטות את התור, אם במסירת רשימה מאורגנת של ממתינים לפקידי הרשות ואם באסטרטגיה הבראשיתית של הטלת המורא. בגזרת האחיות הרחמניות, התארגנות פרטית של תושבים המחולקים לתורנויות יומיות ומגישים לממתינים תה חם ועוגיות. לעתים מגיחות גם יוזמות ספונטניות, מעודדות לא פחות: זוג עובר בדרכו הביתה ונעצר כדי להציע סיוע למאבק, צעירה מוסרת לממתינים שני מגשי פיצה, וגבר ששמע זה עתה על המתרחש מזעיק עצמו עם שישיית מים וכוסות.
כבר במהלך הלילה מתחלק התור לשניים: המסילה הימנית ללבנים (גיאורגים, אוקראינים, מולדובים), המסילה השמאלית לשחורים (סודנים, אריתראים). יש להניח שהחלוקה ספונטנית ונובעת מהפנמה מטרידה כשלעצמה של מוסכמות המושתתות על גודש קמאי של גזענות. רוב הממתינים רווקים, שהרי למבקשי מקלט בעלי משפחות סיכוי טוב בהרבה להפוך חסינים מגירוש. בראשית התור האפריקאי נמצאים שלישיית אריתראים – אחד מהם הגיע מחיפה, אחד מבאר שבע.
התל אביבי שבהם, המכנה עצמו דיוויד אך מגבה את הכינוי האנגלוסקסי באנגלית טובה, מכיר היטב את התור ואת אורחותיו. "זו הפעם השלישית שאני פה", הוא אומר. "ובכל זאת, המצב פה עדיף על לטבוע בים או לעבור דרך לוב. האנשים בישראל נחמדים, אבל אנחנו לא יודעים מי גורם לבעיה הזו שבגללה אנחנו עומדים פה – אם אלה מפלגות מסוימות או הרשויות". לסיכום דבריו הוא מבקש לשלוח לישראלים מסר מרגיע, אולי מתוך מודעות לציפייה שידבב דף מסרים בלתי פורמלי: "אנחנו פה לבקש מקלט עד שהמצב במדינות המוצא שלנו יסתדר. כשנוכל, נחזור אליהן".
מאחורי הקבוצה האריתראית מקובצים שלושה פליטים ממוצא סודני, עמם נמנה יוסוף מוסא, פועל בניין בעל חוש אופנתי מחונן, עם סקיני נמוך ונעלי אולסטאר לבנות המבריקות למרחוק בחסות החשכה. הוא כבר היה כאן ביום חמישי, תחת גשם כבד, ונדרש לשוב ביום ראשון. "אין לי מושג מה נעשה במקומות הללו", הוא אומר ביחס למדינות שאליהן הוא יכול להישלח בעתיד – אוגנדה ורואנדה. "ברחנו מאפריקה, כי כולם יודעים מה קורה שם. המדינות האלה בקושי מחזיקות את עצמן, אז ברור שלנו לא יהיה שם סיכוי לעבוד ולהתקיים".
ויש גם אזרחית מולדובה בת כ־50, המצטנפת במעיל ניילון וסובלת מן הקור לא פחות. בניגוד לתור האפריקאי, התור המזרח אירופי איננו דובר עברית או אנגלית, שכן מרבית הממתינים בו שוהים בישראל פחות מחודשיים. אף על פי כן, צבע עורם יאפשר להם להיטמע במרחב הציבורי בישראל מבלי לעורר התנגדות אינסטינקטיבית.
במטרה לדלות שבבי מידע מהאישה המולדובית יש צורך במתנדב ישראלי דובר ספרדית, שיידע לעבד את הפורטוגזית שלה ולמסור לי אותה בעברית. היא עבדה בפורטוגל במשך עשור, עד שהצניחה הכלכלית חיסלה את מקומות העבודה הזמינים עבורה. כעת היא מנסה את מזלה בישראל, אף שלא הייתה פה לפני כן מעולם, וניכר שאיננה יודעת הרבה על המקום שאליו הגיעה. "למה לא?", היא אומרת בבדיחות הדעת, מתפכחת בהדרגה מן האשליה שנחתה במדינה בעלת סטנדרטים מערביים, עם רשות אוכלוסין שאיננה חוששת משימוש במאגרים ממוחשבים ולא מותירה לאנשים לעמוד חצאי יממות בשערה.
שמועות על שביתה
מכנסיים תרמיים; כובע גרב שנרכש במיוחד; צעיף המסוכך על הפנים; מעיל צמר מכופתר מלוא האורך; שקית מאפים; כדור ריטלין של 10 מ"ג; שני בקבוקי בירה ופותחן. כך נערך בחרדה טורדנית אדם המורגל בקיום בורגני למשימה עיתונאית שבה יתעמת עם קיומו האנושי העירום – קור, תשישות ושעמום נוקף – בתצורה שמזכירה למרבית האנשים אתגרים מתקופתם בצבא, ולפיכך חתומה כשלב מעבר שאחריו איש לא יפגוש בה מרצונו החופשי אלא בהרפתקה תרמילאית שתשתבש ותהפוך לאנקדוטה פיקנטית. הלילה הוא לילה תל אביבי, הטמפרטורה לא תרד מ־9 מעלות, אך בתוך שעתיים הנייחות תהפוך את כלי העזר לבלתי רלוונטיים בעליל. נקודת החולשה של אקטיביזם הרשת או המיצגים – אקטיביזם הסימנים, אם נכליל – מגולמת ביומרה להבין את סבלם של אחרים באמצעות המיצגים, התמונות או הכתבות המתפרסמות בתקשורת חדשות לבקרים. למעשה, מהרגע שבו נוקה המיצג בשער הבניין ודפי העצומות נסגרו ושותפו בעמודי הפייסבוק פעם ופעמיים, החלו אנשים לסבול באמת. את סבלם לא ניתן להבין כהלכה באמצעות תמונה ולא באמצעות מיצג הכובל אותם בשלשלאות בתחינה מיוזעת לעורר זעזוע. סבל אנושי ראינו בתיווך המצלמה כבר בסוריה ולא עשינו דבר. שפת הסימנים היא שפת האדישות. היא מרחיקה אותנו מבני האדם, שזיקתנו אליהם כרוכה בהזדהות הנחרתת על הגוף.
אבל את הסבל הזה יש ביכולתנו להרגיש. הוא מתרחש מדי לילה באמצע פלורנטין, וניתן להיתקל בו בדרך חזרה מהסופר או במהלך סיבוב עם הכלבה. אפשר להתנסות בו, לשהות בו שעה או שעתיים, ולהבין את אטימותה ואדישותה של הביורוקרטיה הישראלית כלפי אנשים שהמזל הפך לחסרי זכויות, ללא ייצוג פוליטי וללא כוח קנייה. אם פקידי רשות האוכלוסין וההגירה היו מתנסים בכך בעצמם, ייתכן שהיו מאפשרים הרשמה ממוחשבת או מערכת תורים יעילה, המונהגת כמעט בכל משרד ממשלתי אחר. אולי היו מוכנים לקבל למשרדם יותר מכמה עשרות אנשים מדי יום. אולי לא היו בוחרים לשבות באותו בוקר, ובכך להיכנע לדימוי מהוקצע ומעושה, שכדרכו של כל דימוי תועל ברשת לטובת ספינים וגינויים ריקים מתוכן, ומקורו הגולמי בצבע גואש אדום ובכמה בובות פלסטיק.
השמועה על שביתת הפקידים התפשטה בליווי סייגים כבר בשעות הלילה המוקדמות. שתי פעילות ישראליות הביאו עמן שלטים בתיגרינית ובערבית המייעצים לפליטים לשוב הביתה לאור כוונת המשרד לשבות. השלטים לא נתלו, מאחר שעובדי הניקיון ופעילים מגזרות אחרות העלו השערות סותרות. כך או כך, אדם שוויתר על יום עבודה והגיע מעיר אחרת כדי להמתין כל הלילה לא ישתכנע לעזוב בקלות. רובם ככולם נשארו עד הבוקר.
לקראת השעה 6:00, כאשר עובדי האבטחה החלו לסדר את מחסומי הברזל, היה ברור שאיש מבין מבקשי המקלט לא יוכנס ללשכה. מגישות התה הרחמניות שבו והפצירו בהם לשוב הביתה, אך הם התעקשו להוסיף להמתין. הבוקר הביאו עמו ללשכה גם אנשים בעלי סידורים אחרים במשרד הפנים, חלקם מלווים בעורכי דין, ולהם תור אחר שהתקדם בקצב המניח את הדעת. מספר המתקהלים סביב תור מבקשי המקלט תפח, ואלה החלו להסתדר סביבו קבוצות קבוצות, מחליפים סיפורים והלצות, כאילו מדובר במפגש חברתי מן המניין. יוסוף הלך להתחמם היכן שקרני השמש כבר הכו; קבוצת האריתראים, שהצליחה לשמור על מקומה בראשות התור, לא סרה ממקומה. כשהלכתי הביתה, לקראת השעה 9:00, הם עדיין חיכו.