דפיקה על הדלת בתחילת הסרט מסמנת לנו שהגיבורה מקבלת הזדמנות להתנסות חדשה שיכולה לשנות את חייה. היא רק צריכה לפתוח את הדלת הסמלית שבתודעתה. זאת פתיחה קולנועית די טיפוסית, וכך גם מה שבא מיד אחריה. אבל משם והלאה העלילה של "מה שמחבר בינינו" משתרגת לכיוונים שונים, כשעוד ועוד דמויות מצטרפות (חלקן גם נעלמות) ונוצרת ביניהן דינמיקה אנושית ומשפחתית משכנעת ונוגעת. סרטה המקסים של קארין טרדייה ממלא את הלב ומעלה חיוך, בלי להותיר אותנו עם תחושה שעשו לנו מניפולציות רגשיות, כפי שקורה ביותר מדי סרטים – בהחלט לא רק הוליוודיים.
>>לואי סי קיי חזר לנטפליקס. שערוריית המין היא רק חלק מהבעיה

בכורתו הקולנועית של "מה שמחבר בינינו" נערכה בפסטיבל ונציה 2024, אך הוא הגיע למסכים בצרפת רק ב-2025. בתחילת 2026 הוא זכה שם בפרסי הסזאר לסרט ולתסריט המעובד הטובים ביותר (הסרט מבוסס על ספר מאת אליס פרניי). זאת אולי אחת הסיבות לכך שהוא יוצא להפצה מסחרית בארץ יותר משנה אחרי שהוצג בפסטיבל חיפה, ואחרי שכבר נערכו לו שלל הקרנות טרום בכורה.

סנדרה (ולריה ברוני טדסקי מ"הון אנושי") היא בעלת חנות ספרים פמיניסטית, ורווקה מזדקנת שאוהבת את חייה כמו שהם. כשהיא פותחת את הדלת, השכנים שגרים בדירה ממול מבקשים ממנה לטפל בבנם בן השש, בזמן שהם ממהרים למחלקת יולדות בבית החולים. למרות התנגדותה הראשונית – סנדרה בכלל לא זוכרת שהסכימה לשמור על הילד – היא כמובן מתאהבת באליוט המתוק (כן, כשם הילד מ"אי.טי."). אבל זה הכמובן היחידי בסרט. במסגרת התבנית המלודרמטית המוכרת, הדמויות מפתיעות אותנו שוב ושוב, בלי ליפול למלכודת הסנטימנטליות המתחסדת שאורבת להן.

דמות הרווקה הפמיניסטית המזדקנת (טדסקי היתה בת 59 במהלך הצילומים) נחבטה בלא מעט סרטים, שבהם ההצדקות העצמיות שלה מתפוררות למול הילד המתוק או "הגבר הנכון" שמתעקש להידחף לחייה. מנגד ישנם הסרטים הפמיניסטיים שצועקים את מה שיש להם להגיד. "מה שמחבר בינינו" לא נופל לאף אחת מהקטגוריות האלה. הוא אינו מתריס ואינו מטיפני, אך הוא גם לא שמרני. האמפתיה והכבוד שלו לכל דמות ודמות הופכים אותו לדרמה הומניסטית עדינה ושובת לב.

זה סרטה החמישי של טרדייה, והשלישי שמופץ בארץ אחרי "סביונים" (2012) ו"קשר משפחתי" (2017), שגם הם עסקו בחן ובתבונה בהרחבות של הגרעין המשפחתי. השפה הקולנועית של טרדייה אינה ייחודית, במובן זה שאינה מושכת תשומת לב לעצמה (לכן היא לא זכתה בפרס הסזאר לבימוי, שהלך לריצ'ארד לינקלייטר על "הגל החדש"). ב"מה שמחבר בינינו", מעניין להבחין בשימוש שהיא עושה בעוד ועוד דלתות שנפתחות, וגם בכאלה שלא (זה בולט במיוחד בסצנה בבית חולים, שמתנהלת משני צידי דלת אוטומטית שמסרבת להיפתח). הדלתות בסרט משמשות לא רק כמוטיב סמלי, אלא גם כסוג של פיסוק דרמטי. אך החותם שלה כבמאית וכתסריטאית ניכר בעיקר באהדה של סרטיה לדמויות, גם כשהן טועות, ולאיזון ההרמוני שהיא מייצרת ביניהן.

השחקנים מצוינים כולם, החל בברוני טדסקי, שמגישה הופעה חמצמצה אך סימפטית ונבונה, וכלה בילד המתוק להפליא סזאר בוטי בבכורתו הקולנועית. פיו מרמאי (פורתוס בעיבוד הצרפתי ל"שלושת המוסקטרים") אטרקטיבי ומבולבל בתפקיד השכן האבל אלכס, ווימאלה פונס זכתה בפרס הסזאר לשחקנית המשנה על תפקידה כעובדת בית חולים שמצטרפת למעגל המתרחב של אנשים שמקיף את השכנים שבלב הדרמה. במהלך הצפייה הראשונה שלי ב"מה שמחבר בינינו" אי אז בפסטיבל חיפה חשבתי שזה הסרט הכי מקסים שראיתי מאז "נשארים לחג", שגם הוא לקח תבנית מוכרת ומילא אותה באנשים אמיתיים ובאמפתיה. יש לי סימפטיה מיוחדת לסרטים הבודדים שמצליחים לעשות זאת.
4 כוכבים
L'Attachement בימוי: קארין טרדייה. עם ולריה ברוני טדסקי, פיו מרמאי. צרפת 2024, 106 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע צרפתי
• רגש משותף