לב כפול 7: פרוע, משונה, לפעמים קצת מטונף. אבל בית. הבית שלי

לבונטין 7, פסטיבל "פסנתר על הרצפה", אפריל 2023 (צילום: פייסבוק/levontin.seven)
לבונטין 7, פסטיבל "פסנתר על הרצפה", אפריל 2023 (צילום: פייסבוק/levontin.seven)

בחודש הבא יחגוג לבונטין 7 את 18 שנות הרוקנרול שלו, וסתיו צימרמן פולק שעבדה בו, הופיעה בו, התאהבה בו, נפרדה בו, בכתה בו ומצאה בו עיר מקלט, רוצה להרים אותו על כיסא ולצעוק "ואחד לשנה הבאה". רק אל תתנו לה להשתלט על הפלייליסט בבר העליון // טור אישי

בכל פעם שאני נכנסת ללבונטין 7, מלווה אותי שיר הפתיחה של "צ'ירס".
נו, הזה שבו כולם יודעים את שמך, ותמיד שמחים בנוכחותך? זה בעיקר מעיד על עולם רפרנסים קלוקל ועתיק משהו, אבל אף פעם לא הייתי אחת מהקול קידז.
בעצם, בארבע השנים בהן הייתי קופאית חיננית במרתפי הלבו – אז. אז אולי הייתי.

>> יומולדת רוקנרול: לבונטין 7 בן 18. זמן להשתלט על המוזיאון

עוד בתיכון, כשתל אביב היתה פנינה נוצצת במרחק אוטובוס מעיר האם שלי, יצא לי להגיח אל המרתף המדובר. המכה של המוזיקה. ראיתי שם את מיטב אמני האינדי המקומי, ולרגע חמקמק – הרגשתי בבית. וגם קיוויתי שמישהו, כל מישהו (!) מעל שמונה עשרה יקנה לי חצי טובורג, אבל זה כבר סיפור אחר.

ככה חוגגים יומולדת. לבונטין 7 במוזיאון תל אביב, 2022 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק facebook.com/levontin7)
ככה חוגגים יומולדת. לבונטין 7 במוזיאון תל אביב, 2022 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק facebook.com/levontin7)

כשהתחלתי לעבוד שם כקופאית בשנות העשרים שלי, לא ידעתי נפשי מרוב אושר.
שזה קצת מצחיק, בסך הכל עבודת לילה, משהו זמני, וזו עיר שבה לאדישות יש כוח ומנדט – מה את כל כך שמחה גם כן? אבל שמחתי. התרגשתי כמו ילדונת בכל פעם שאמן שאהבתי הופיע. התאהבתי בחברי וחברות הצוות שלי. למדתי תמיד להחזיק בתיק בקבוקון "רסקיו" למוזיקאים רועדים, למדתי את השמות של כל הקבועים וגם מי מהם יהיה מעוניין לחלוק איתי ממתקים, למדתי לא לסמוך על אף אחד שאומר לי שהוא "רק הולך לשירותים" ואפילו למדתי לאהוב ג'אז. מי היה מאמין.

לפעמים, כשאני נכנסת לחלל הופעות אחר, אני נתקפת פחד קל שהוא יתמוטט כי בו'נא, אין עמוד. איך עושים הופעות בלי עמוד? קיבלתם היתר מהעירייה חבר'ה?
עד כדי כך המקום טבוע בי. הקירות האלה הם כבר חלק ממני. מלילות של אופוריה מוחלטת וכיף לא נורמלי לערבים שלא מצאתי נחמה מלבד המוזיקה. התאהבתי בלבונטין 7. נפרדתי מאהבה גדולה בלבונטין 7. בכיתי את נשמתי בעודי מחתימה אנשים בכניסה להופעה וזכרתי שלקופאיות של הלבו יש שבע נשמות. ושיהיה בסדר.

איך עושים הופעות בלי עמוד? לבונטין 7 (צילום: יחסי ציבור)
איך עושים הופעות בלי עמוד? לבונטין 7 (צילום: יחסי ציבור)

עברתי תקופות משוגעות עם המקום הזה. ידעתם שבתחילת הקורונה, כשרק אולמות אירועים קיבלו אישור להיפתח, חצי מעובדי המקום הציעו להתחתן בינם לבין עצמם כדי שנוכל לפתוח? ולו לערב אחד? או שנכחתם בערב ההוא, בהופעה של רונה קינן שקרתה בו זמנית עם פיגוע ירי במרכז תל אביב, כשהמשטרה דרשה מכולם להשאר במרתף עד הבוקר? ונשארנו, קהל ועובדים, וחשבתי לעצמי שזו, זו עיר המקלט שלי.

סליחה על הפאתוס, באמת. ביקשו ממני לכתוב על החוויה שלי מהמקום ואני לא אחת שתתן ארבעה כוכבים ב-Yelp ותכתוב "נהניתי". אני מהנסחפים, אבל המקום הזה ידע ויודע לתת לי את מלוא מרחב ההיסחפות. להפיק ערבים לא רווחיים בעליל בעצמי. לחקור. להתחבר. להשתלט על הפלייליסט בבר העליון ולהשמיע רק ספייס גירלז ורוברט וויאט, לרוב באותו לילה, וסליחה מכל מי שנכח.

להרים את המועדון על כיסא. סתיו צימרמן על במת לבונטין 7 (צילום: יונתן ישנוב)
להרים את המועדון על כיסא. סתיו צימרמן על במת לבונטין 7 (צילום: יונתן ישנוב)

ועכשיו המרחב הזה חוגג 18 אביבים, וכמה שבא לי להרים אותו על כיסא, לצעוק "ואחד לשנה הבאה", ולדעת שהוא תמיד יהיה שם.
פרוע, משונה, לפעמים קצת מטונף – אבל בית. הבית שלי, ושל עוד כל כך הרבה אנשים נפלאים.
מזל טוב לבו, נתראה בשמחות.

>> מועדון ההופעות האהוב יחגוג 18 שנות פעילות בחודש של הופעות מיוחדות ומרתונים מסורתיים במועדון האיקוני ובאירוע שיא במוזיאון תל אביב לאמנות ב-11.7 עם אביב גדג׳, עוזי נבון, השמחות, דניאלה ספקטור ועוד. כל הפרטים וכל הכרטיסים שעוד נשארו – ממש כאן